פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוסרו 2,436 בתים ,  לפני שנתיים
אין תקציר עריכה
 
במקביל, הממשל המרכזי ניסה להחיל רפורמות כדי להמריץ את הכלכלה המדשדשת. המדיניות המסורתית של הכתר הייתה מעורבות עמוקה בשוק החיטה כדי להבטיח לחם זול ובשפע בכל אזור; לשם כך נאכפו בנוקשות חסמי סחר סבוכים ועשרות מיליוני ליבר הוצאו על ידי כל רמות הממשל כדי לסבסד לחם ואף לחלקו בחינם בעת הצורך, על מנת למזער את הסיכויים לרעב. חלק חשוב ביותר מהלגיטימציה של המלך לשלוט נבע מראייתו כ"אב לנתיניו" שהיה אחראי על רגולציה של הסחר בדגנים. אבל ההכרה שהגבלת שוק מרכזי כל כך מונעת התייעלות מסחרית והכנסות מס רבות מהאוצר הובילה כמה שרי כספים לנסות ולערוך ליברליזציה בתחום – יחד עם רפורמות אחרות שנועדו לשנות את המבנה ה[[קורפורציה|קורפורטיבי]] וה[[מרקנטיליזם|מרקנטיליסטי]] של המשק הצרפתי ל[[קפיטליסטי]] יותר.
ניסיונות אלה לוו בהתייקרויות ובמחסורים, לצד שגשוג נראה לעין של ספסרים, סוחרי חיטה, בעלי קרקעות ואחרים שידעו להתעשר מהתנאים החדשים. בקרב ההמונים העניים (21 מיליון איש היו איכרים פשוטים) נפגע מעמדו של המלך כ"אביהם" וכ"אופה הגדול" והתחילו להתפשט שמועות והאשמות על כך שהאדונים מעוניינים לרושש ואף להרעיבם למוות. הוודאות בקיומה של "קנוניית רעב" כזו רווחה בקרב רבים. גורם זה הוביל להתמרמרות וחשדנות יותר מאשר התלונות על עוולות מערכת ה[[סניוריאליזם]], שלמרות האשמות רבות הגנה על פי רוב על זכויות האריסים ומנעה את ניצולם באמצעות חוקים שהקשו מאוד על שינוי התחייבויות על ידי האדונים. ב-1769, ב-1744 ובשנים אחרות בהן ניסה הממשל להסיר הגבלות מעל סחר החיטה בהיקף רחב אירעו מהומו תקשות. ההמונים אכפו בעצמם ובכח הזרוע את מנגנוני פיקוח המחירים והרווחה שהכתר ניסה להתנער מהם, במה שדונלד מ. סאת'רלנד תיאר כ{{ציטוטון|ביטוי של מנטליות קדם-קפיטליסטית לפיה רווחת הקהילה והציבור קדמה לזכויות על רכוש ולשיקולים כלכליים.}} שיירות של קרונות טעונים בחיטה נעצרו בכח, והסחורה הוחרמה ונמכרה במחירים שהאספסוף החליט שהם הוגנים.{{הערה|סאת'רלנד, עמ' 49-50.}}
 
אזורי הכפר התנהלו לפי מערכת ה[[סניוריאליזם]], כחלק ממנגנון זכויות-היתר הסבוך תחתיו תפקדה הממלכה כולה. מערכת מסועפת של התחייבויות, אגרות ומסים הכתיבה שעל האיכרים הפשוטים ביותר, ה[[אריס]]ים בדרג הנמוך, להעביר יבול או לבצע עבודות חובה ([[קורווה]]) לפי דרישת אדוניהם, הסניורים, הן בעלי קרקעות אמידים מפשוטי העם והן אצילים שרבים מהם היו מרוששים וחיו בעוני שהיה טוב אך במעט מזה של הכפופים להם. בין מעבד החלקה הזעירה לאצילים בעלי אחוזות הענק שניצבו בראש ההיררכיה היו דרגות ביניים מרובות שכל אחת הייתה מחויבת בשירות ובהעלאת מס לגבוהה ממנה. כמו כן היו מחויבים בתשלום מעשרות ל[[כמורה]] ולכנסייה ונתונים להגבלות שונות ומשונות: לדוגמא, נאסר לצוד ביערות האדונים, להחזיק שובך יונים לבד, הוטלה חובה לטחון חיטה אך ורק בטחנת הקמח של האדון ועוד אינספור תקנות וזכיונות. האדונים גם מילאו את תפקיד השופטים בנחלותיהם בדרך כלל ואכפו את החוק עצמאית על אריסיהם. למרות התלונות הרבות והתדמית הרווחת של עריצות ושרירותיות, שכותבי ה[[נאורות]] ואחרים תיארו כהמשך ישיר ל[[פאודליזם]] של ימי הביניים, החוקים הסניוריאליים הגנו בדרך כלל על האריסים באמצעות חוקים שהקשו מאוד לשנות את ההתחייבויות שהוטלו עליהם. לסניורים גם לא היה עניין לנגוש בעניים ומדולדלים שכן היה בכך רווח מועט והתרוששות גמורה הייתה עשויה למוטט את המערכת. המתח האמיתי נבע דווקא מהאיכרות האמידה יותר. הפיתוח הכלכלי והחקלאי יצר מעמד הולך וגדל של יוגבים יזמים שהשקיעו ביבולים חדשים או עסקו בסחר מגוון יותר מהממכר הפרימיטיבי של שווקי האיכרים. התקנות וההגבלים הסניוריאליים אפשרו לאדוניהם למסות את הכנסותיהם בשיעור גבוה והדבר הביא לחיכוכים ותלונות קשות. מרבית הסיבות למהומות "הפחד הגדול", שהתפזר על פני מחוזות מרוחקים זה מזה, היו מקומיות וקשות לזיהוי ודאי, אבל גורם אחד היה משותף וחשוב: בכל אתר היו די איכרים אמידים שכאלו להנהיג את ההתפרעויות.{{הערה|סאת'רלנד, עמ' 63-65.}}
המשבר שריסק את כלכלת צרפת ערב המהפכה הקצין מאוד את המתחים באזורי הכפר. בצורות ממושכות, מזג אוויר רע והשיתוק של הממשל כשהכתר היה במאבק קשה על סמכויותיו הביאו למחסור חמור במזון ולריבוי המהומות. ב-1788 נרשמו 53 אירועים כאלה, אבל רק ברביע הראשון של 89' התרחשו כבר 231. האיכרים סירבו יותר ויותר לכבד את התחייבויותיהם, ו"כתבי הקובלנה" שהוגשו ל[[אסיפת המעמדות של 1789]] כללו תלונות רבה על העול שהטילו עבודות החובה (ה[[קורווה]]) בשירות האדונים, האיסור לצוד ביערותיהם ובשדותיהם, המעשרות שנדרשו להעביר לכמורה ולסניורים ועוד ועוד. החדשות מפריז על כינוס האסיפה הלאומית בניגוד לרצון המלך והכרזתה כי כל המסים וההתחייבויות היו בלתי-חוקיים כל עוד לא אושררו מחדש בהסכמתה גרמו לתקוות בכפר להרקיע שחקים: המהומות נרגעו בחודשים ערב אסיפת המעמדות והכל ציפו בשקיקה לשינויים והקלות גדולים. הידיעות כי החצר מנסה לפזר ולהכשיל את האסיפה ליבו שוב שמועות על "קנוניית הרעב" ועל מזימה אריסטוקרטית להכחיד אותם בכח הנשק.
 
==פרוץ המאורעות==
==התהוות הפחד משודדים==
המשבר שריסק את כלכלת צרפת ערב המהפכה הקצין מאוד את המתחים באזורי הכפר. בצורות ממושכות, מזג אוויר רע והשיתוק של הממשל כשהכתר היה במאבק קשה על סמכויותיו הביאו למחסור חמור במזון ולריבוי המהומותהתפרעויות. ב-1788 נרשמו 53 אירועים כאלה, אבל רק ברביע הראשון של 89' התרחשו כבר 231. האיכרים סירבו יותר ויותר לכבד את התחייבויותיהם, ו"כתבי הקובלנה" שהוגשו ל[[אסיפת המעמדות של 1789]] כללו תלונות רבה על העול שהטילו עבודות החובה (ה[[קורווה]]) בשירות האדוניםהסניורים, האיסוראם לצוד ביערותיהם ובשדותיהם, המעשרות שנדרשוכי להעבירמחבריהם לכמורהביקשו ולסניוריםתיקונים ועודולא ועודביטול. החדשות מפריז על כינוס האסיפה הלאומית בניגוד לרצון המלך והכרזתה כי כל המסים וההתחייבויות היו בלתי-חוקיים כל עוד לא אושררו מחדש בהסכמתה גרמו לתקוות בכפר להרקיע שחקים: המהומות נרגעו בחודשים ערב אסיפת המעמדות והכל ציפו בשקיקה לשינויים והקלות גדולים. הידיעות כי החצר מנסה לפזר ולהכשיל את האסיפה ליבו שוב שמועות על "קנוניית הרעב" ועל מזימה אריסטוקרטית להכחיד אותם בכח הנשק.{{הערה|Lefebvre, The Great Fear of 1789, p. 137.}} הידיעות על [[נפילת הבסטיליה]] וחשוב יותר, על כך שהמלך התפשר עם האסיפה והכיר בקומונה החדשה של פריז בביקורו בה ב-17 ביולי, היו הניצוץ האחרון: ההמונים הלהוטים פירשו זאת כמעבר המלך לצדם בעוד שהאצולה הבוגדנית והחמסנית נותרה לבדה בהתנגדותה למהפכה. הדבר נראה כאישור לקחת את העניינים לידיהם.{{הערה|סאת'רלנד, עמ' 66.}}
עדויות מהתקופה מצביעות על התגבשותן של חבורות שודדים אשר הסתובבו בין העיירות והכפרים וסחטו כספים ורכוש מאיכרים.{{הערה|Lefebvre, The Great Fear of 1789, pp. 19-20.}} המציאות הזו עוררה את חששם של עובדי האדמה מפני גניבות.{{הערה|Lefebvre, The Great Fear of 1789, p. 17.}} גורם נוסף אשר תרם לאוירת החשש בקרב האיכרים הוא העובדה כי לאורך המחצית השנייה של המאה ה-18, שאפו בעלי האדמות הפיאודלים להגביל ולאסור אחזקת נשק בידי האיכרים בשל חשש ממרידות (מה שהותיר את האיכרים מחוסרי יכולת להגן על עצמם מפני שודדים).{{הערה|Lefebvre, The Great Fear of 1789, p. 21.}} אין מדובר עדיין בפחד הגדול, אלא בניצנים של אוירת פחד וחשש אשר יתפתחו, בבוא העת, בחודש יולי, לכדי אימה של ממש.
 
בימים הבאים פשט גל שמועות אדיר ברחבי הממלכה על כך שהאריסטוקרטים משגרים כנופיות שודדים אלימים כדי לשרוף את יבול הקיץ שטרם נקצר ולהרעיב את האיכרים למוות. תצפיות אקראיות על שיירות תבואה תמימות, תנועת פועלים ואפילו על מיליציות שהוקמו בשל השמועות פורשו כהופעת ה"שודדים", וליבו פאניקה מכפר לכפר. הדיווחים היו דומים להפליא בכל מקום, עד כדי כך שהועלו האשמות שהאצולה הפיצה אותם במתואם כדי להסית לאלימות ולהוכיח לאסיפה שהאיכרים הם אספסוף אלים שיש לדכאו. טענות אלו נדחו על ידי היסטוריונים.{{הערה|ליפשיץ, המהפכה הצרפתית 1789-1795, עמ' 120; לפבר, עמ' 143-147.}} הועלו פרשנויות שונות להיסטריה ההמונית. אחדים ראו זאת כהמשך הדפוס בו התפשטו מרידות ומהומות איכרים במהירות לאורך המאות, בייחוד על רקע העצבנות הרבה שאפפה תמיד את היוגבים בשבועות שלפני הקציר; מארי מטוסיאן אף הציעה השערה לפיה מצוקת המזון אילצה רבים לאכול תבואה נגועה בפטריות מעוררות [[ארגוטיזם]] פסיכוטי.{{הערה|Jan C. Zadoks, On the Political Economy of Plant Disease Epidemics, Wageningen Academic Pub, 2008. עמ' 162.}} מכל מקום, רוב השטחים הכפריים נאחזו פאניקה תוך זמן קצר ביותר.{{הערה|Ramsay, Clay. The Ideology of The Great Fear: The Soissonnais in 1789. Baltimore: The Johns Hopkins University Press, 1992. עמ' XV.}}
האיכרים, אם כן, תלו את מצבם הקשה – רעב, חוסר תעסוקה, חוסר ביטחון - בגורם השנוא עליהם ביותר – האצילים. הפחד מהנוודים והקבצנים, המוצדק במידה רבה, נתהווה לכדי אמונה בקשירת קשר של האריסטוקרטים במטרה להרעיב את פשוטי העם על-ידי שליחת שודדים לשרוף את יבוליהם. עד יולי 1789, חשש זה מפני השודדים של האצולה כבר כיסה את צרפת כולה.{{הערה|Lefebvre, The Great Fear of 1789, p. 137.}}
 
במקור החשש הוא מפני brigand או brigandage. השימוש במונח זה בצרפת של 1789 היה רחוק מלהיות חד-משמעי. תעודות מהתקופה פורשות מניפה רחבה של משמעויות למילה brigand: "איכרים מורדים"; "חבורות שודדים"; "זרים" ואף משמעויות ספציפיות למדי כגון "המונים עירוניים המורדים כנגד איסוף מסים". לצד שימושים אלה, ישנו שימוש נרחב (41.5% מתוך התעודות שנבדקו) במילה brigands במשמעות פרטיקולרית הנוגעת לאותם שודדים של הפחד הגדול.{{הערה| Clay Ramsay, The Ideology of The Great Fear: The Soissonnais in 1789 (Baltimore: The Johns Hopkins University Press, 1992), p. 146.}}
 
==התפרצות הפחד הגדול==
בחצי השני של יולי, בשבועות שלאחר נפילת הבסטיליה, במוקדים שונים ברחבי צרפת, הפך החשש מהשודדים לכדי ודאות מוחלטת בדבר בואם. פעמוני כנסייה צולצלו כאות המבשר על סכנה ושליחים נשלחו לכפרים סמוכים כדי להזהיר מפניה.{{הערה| Lefebvre, The Great Fear of 1789, p. 137.}} כך התפשטה ההודעה ברחבי צרפת: "השודדים באים". מאורעות אלו מכונים "הפחד הגדול" כיוון שלגיונות "השודדים"{{הערה|כאמור, יש להבין את ה-brigands של הפחד הגדול כמושג ייחודי למאורע היסטורי זה. היות והאמונה הייתה כי השודדים נשלחו על-ידי האצילים באופן מאורגן, בחרתי להוסיף את המילה לגיונות ל-"שודדים" במטרה לשרת את ייחודיותו של המונח.}} לא היו ולא נבראו. מנקודת מבטם, הכפריים הפיצו את ההודעה מתוך חובה אזרחית או סולידריות כלפי קרובי משפחה וחברים. בפועל, הם הפיצו שמועה שגויה אשר גרמה לאימה גדולה וחרדה.
 
מרגע שנתברר כי אין ממש בשמועות הללו, החל ויכוח בדבר מקור הפצתן. העובדה כי השמועה נפוצה במהירות גדולה ובמקומות שונים יצרה את הרושם כי מדובר במעשה מכוון. האצילים האשימו את המהפכנים הבורגנים בהפצת השמועה כדי לקומם את האיכרים כנגדם, וחלקם אף ראו באסיפה הלאומית כמקור השמועות. לעומתם, המהפכנים ראו בהפצת השמועות מעשה ידיהם של האצילים אשר ביקשו להראות לבורגנים כי לא ניתן לשלוט בהמונים. ג'ורג' לפבר, חוקר "הפחד הגדול", דוחה מכל וכל הסברים אלה להתפשטותו של הפחד הגדול - הסברים אשר אמנם הועלו מפיהם של בני התקופה אך מצאו הדים גם בקרב היסטוריונים של המהפכה הצרפתית.{{הערה|ליפשיץ, המהפכה הצרפתית 1789-1795, עמ' 120.}}
במוקדים מסויימים, דוגמת [[נאנט]] במערב צרפת, חרדות מקומיות התחילו כאשר ראו האיכרים כוחות נעים מרחוק. הפחד מלגיונות "השודדים" גרם להם לחשוב שהם רואים אותם בעיניהם ממש. בפועל, חזו האיכרים בכוחות שנשלחו להשיב את הסדר על כנו בעיירה סמוכה, בה התפתחו מהומות כתוצאה מנפילת הבסטיליה והמהומות בפריז. במוקדים אחרים, הפחד הגדול צמח מתוך חששות כלכליים. יש לזכור כי יולי היא [[עונת הקציר]] בצרפת, עובדה אשר מהווה כר נרחב לחששות וחשדנות, הן באופן כללי ובפרט ביולי 1789 בו המצב הכלכלי היה ירוד במיוחד. מקרה אחד של קטטה ב[[קלרמונט]] נחזה על-ידי כפריים מרחוק וזרע בהם את האמונה כי המתקוטטים אינם אלא שודדים אשר נמצאים בדרכם אליהם בכדי לשרוף להם את היבול. השמועות התפשטו במהירות והתפתחו לכדי מימדים גדולים של פניקה. דוגמה אחרת היא הזעקת עזרה של איכר אשר קיבל איומים מחבורת פועלים שהתגלגלה לבסוף לכדי שמועות על לגיונות "שודדים". {{הערה|Lefebvre, The Great Fear of 1789, pp. 143-147.}}
 
בסוף יולי 1789 אימה אמיתית חלשה על כשני שליש משטחה של צרפת.{{הערה|Ramsay, The Ideology of The Great Fear, Introduction: p. xv.}} הפחד הגדול לא היה תוצר של הפצת שמועות מכוונת כמו שהיה תוצר של התהליכים החברתיים והכלכליים של התקופה.{{הערה|Lefebvre, The Great Fear of 1789, p. 210.}} ספק אם היו אנשי הכפרים טועים להאמין כי השודדים באים אלמלא התפתחה אצלם הציפייה שדבר כזה מתעתד להתרחש.{{הערה|Lefebvre, The Great Fear of 1789, p. 137.}}
 
==השלכות: מרד האיכרים וביטול המסים הפיאודליים==
התוצאה המידית של הפחד הגדול הייתה [[התקוממות האיכרים]]. תפיסת האיכרים את האצילים כעומדים מאחורי נסיון התקיפה הובילה אותם להגיע בהמוניהם אל האחוזות ולדרוש אחת ולתמיד את ביטול המסים הפיאודליים. לעתים נסתיימו ההתקוממויות ללא נפגעים, במידה והאציל נכנע ללחץ ההמון. במקרים אחרים המצב הגיע לכדי מהומות של ממש תוך פריצה לאחוזות האצילים במטרה לשרוף את מסמכי החובות הפיאודליים.{{הערה|פאול ניקול, המהפכה הצרפתית, מאנגלית: דן צלקה (תל-אביב: מ. מזרחי, 1963), עמ' 46-47.}}
 
==ביבליוגרפיה==
*גראב, ולטר. המהפיכה הצרפתית. תל-אביב: משרד הביטחון-הוצאה לאור, 1982.
Lefebvre, Georges. The Great Fear of 1789: Rural Panic in Revolutionary France. New-York: Pantheon Books, 1973 [1932].
*דויל, ויליאם. המהפכה הצרפתית: מבוא. מאנגלית: תמי אילון-אורטל. תל-אביב: רסלינג, 2006.
 
*ניקול, פאול. המהפכה הצרפתית. מאנגלית: דן צלקה. תל-אביב: מ. מזרחי, 1963.
Ramsay, Clay. The Ideology of The Great Fear: The Soissonnais in 1789. Baltimore: The Johns Hopkins University Press, 1992.
 
גראב, ולטר. המהפיכה הצרפתית. תל-אביב: משרד הביטחון-הוצאה לאור, 1982.
 
דויל, ויליאם. המהפכה הצרפתית: מבוא. מאנגלית: תמי אילון-אורטל. תל-אביב: רסלינג, 2006.
 
ליפשיץ, משה. המהפכה הצרפתית 1789-1795. תל-אביב: לוגוס, 2003.
 
ניקול, פאול. המהפכה הצרפתית. מאנגלית: דן צלקה. תל-אביב: מ. מזרחי, 1963.
 
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
 
[[קטגוריה:המהפכה הצרפתית]]