פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 163 בתים ,  לפני שנתיים
כבר ב-19 ביולי החלו התפרצויות אלימות. הן התלקחו בחמישה מוקדים עיקריים: האזור המיוער בין [[לה מאן]] ל[[אלנסון]] לא הרחק מפריז, בחלק הצרפתי של [[רוזנות אנו]] בצפון, ב[[אלזס]] וסביבותיה במזרח, חבל מקונֶה {{צר|Mâconnais}} שליד [[בורגון]], וב[[דופינה]]. משם התפשטו גם לעוד אזורים. בכל אתר ואתר, דיווחו בני הזמן, היו המתפרעים משוכנעים שהמלך נתן להם רשות לקום על האצולה ובעלי האדמות. למרות שהיסטריה ושמועות ליבו אותה, האלימות הייתה בדרך כלל מחושבת, מדוקדקת ומונהגת על ידי האיכרים העשירים יותר. למעשה, העיר דונלד מ. סאת'רלנד, הפורעים פנו להפוך הזרוע הכרעות של בתי-המשפט נגדם בעשורים האחרונים. סאת'רלנד הביא כדוגמא אופיינית את ההסתערות על טירה כפרית ב[[נורמנדיה]]. חוכר עשיר בשם לואי ז'יבו, שהיה חייב לסניור סכום גבוה של כסף, יזם אותה כששיגר את אריסיו ופועליו להפיץ את השמועה שהמלך אישר למרוד באצילים. אז התקבץ המון בן שלוש מאות איש שפשט על הטירה ושרף את ספרי האחוזה בהם פורטו התחייבויותיהם לאדון. הם פרצו את הגדרות החיות, הניחו לעדריהם לרעות על אדמות האדון ודגו באגמיו הפרטיים (הכל בניגוד לחוק הסניוריאלי). לבסוף אולץ האציל להגיש יין לז'יבו. איכרים עשירים ומשכילים עמדו מאחורי ההסתה והתססה של העניים והמרוששים במקומות רבים אחרים, וניסחו את התביעות הסחטניות שהאצילים, הכמרים ושאר בעלי הקרקע נדרשו למלא באיומי אלימות. בצפון ובמערב החוק קבע שכל נחלה שלא הייתה הוכחה לכך שאיננה חופשית היא בבעלות סניור כלשהו, והמתפרעים אילצו את אדוניהם באיומים לחתום על ויתורים לגבי זכויותיהם. בדרום ובמזרח החוק היה הפוך וחובת ההוכחה הייתה על הסניורים; באזורים אלה שרפו המתקוממים את הספרים והמסמכים, פעולה שחזרה על עצמה במאות אתרים. במקומות רבים הותקפו גם תחנות מכס וסוחרי דגן. סמלי הסניוריאליזם הושחתו ובוזו: שבשבות נעקרו, שובכי יונים נבזזו ועוד פריטים שלאדונים היו עליהם זכיונות בלעדיים הופקעו או הושמדו, וסוכני האחוזות הושפלו ונכפו בכח להגיש מזון ומשקה לאיכרים. מרתפי היין בכל רחבי צרפת נפרצו ותכולתם נלגמה בו במקום.{{הערה|סאת'רלנד, עמ' 66-68.}}
 
==השלכות==
==השלכות: מרד האיכרים וביטול המסים הפיאודליים==
הדיווחים על ההרס והחורבן הותירו את האסיפה הלאומית בפריז ללא שום אמצעי לכפות את מרותה על המתרחש. הצבא היה בתהליך של התפרקות והתערערות משמעתית ותפקודית, והצירים ממילא לא רצו להפעילו שכן הדבר היה מציב אותם לצד המשטר הישן ונגד העם. המשמר הלאומי החדש בפיקוד [[לה פאייט]] רק החל להתארגן. מזה שבועות שהמהפכנים המושבעים באסיפה, בעיקר חברי [[המועדון היעקוביני]] החדש, שאפו לנסח את [[הצהרת זכויות האדם והאזרח]] שהייתה סוללת את הדרך לחקיקת חוקה לצרפת ולשוויון בפני החוק. מנגנון זכויות-היתר המסועף שעליו נשענו החברה והמנהל בממלכה, שגונה כבר רבות על ידי הוגי הנאורות שדרכם עמדה לנגד עיני היעקובינים, הקשה על כך מאוד. כל שדרה מעמדית, קבוצה קבוצה וזכויותיה המיוחדות, התנגדה לשוויון שהיה מבטל את יתרונותיה. הידיעות על כך שרכושם של האצילים באזורי הספר היה מופקר למשיסה, ללא שום אמצעי להגן עליו, נראתה כאמתלה מצוינת למנהיגי היעקובינים. "הפחד הגדול" לא היה הגורם שדחף אותם לעמדתם נגד ה"פאודליזם" והפריבילגיות אלא אמצעי בו התכוונו להשתמש כדי להביא את האסיפה לצדם: בולה ופאריזו, שני צירים בולטים שעמדו מאחורי המהלך, כלל לא הזכירו את המהומות ביומניהם כשכתבו על יוזמתם. ב[[ליל ה-4 באוגוסט 1789]] ניצלו את המצב כדי להעביר חוקים שביטלו את עקרון זכויות-היתר לפי מעמד וביטלו את רוב מערכת ההתחייבויות באזורי הכפר, תמורת פיצוי נדיב. האיכרים היו משוכנעים בתחילה שהסניוריאליזם בוטל כליל וללא פיצויים והמהומות נפסקו בסוף השבוע הראשון של אוגוסט.{{הערה|סאת'רלנד, עמ' 67-69.}} כשהתחוור שהתחייבויות רבות נותרו על כנן, שבה האלימות לאזורי הכפר וגל חדש של משיסת אחוזות החל באביב וקיץ 1790. רק ב-1793, בשיא המשבר של [[שלטון הטרור]], גייסה [[הוועידה הלאומית]] הנואשת את האיכרים לצדה על ידי הוראה לשרוף את כל ספרי האחוזות שפירטו את התחייבויותיהם וחיסול גמור של השיטה הסניוריאלית.
התוצאה המידית של הפחד הגדול הייתה [[התקוממות האיכרים]]. תפיסת האיכרים את האצילים כעומדים מאחורי נסיון התקיפה הובילה אותם להגיע בהמוניהם אל האחוזות ולדרוש אחת ולתמיד את ביטול המסים הפיאודליים. לעתים נסתיימו ההתקוממויות ללא נפגעים, במידה והאציל נכנע ללחץ ההמון. במקרים אחרים המצב הגיע לכדי מהומות של ממש תוך פריצה לאחוזות האצילים במטרה לשרוף את מסמכי החובות הפיאודליים.{{הערה|פאול ניקול, המהפכה הצרפתית, מאנגלית: דן צלקה (תל-אביב: מ. מזרחי, 1963), עמ' 46-47.}}
 
התקוממות האיכרים התקבלה באופן שלילי ביותר בקרב הבורגנים. כבעלי רכוש, גם אם לא פיאודלי, חששו אנשי האסיפה הלאומית מפני אובדן שליטה. בנוסף, גם הבורגנים בהיותם סוחרים ובעלי רכוש היו מוקד לשנאה. האיכרים לא הבחינו בין בעל רכוש בורגני לבין בעל רכוש פיאודלי. אנשי האסיפה הלאומית עמדו חסרי אונים לנוכח האימה והמהומות שפקדו את המדינה.{{הערה|גראב, המהפיכה הצרפתית, עמ' 29.}} דרישותיהם של המהפכנים לשוויון אכן לא עלו בקנה אחד עם קיומם של המסים הפיאודלים אותם דרשו האיכרים לבטל. מצד שני, לא רק רכוש האצילים עמד בסכנה עם פרוץ המהומות אלא גם רכושם של הבורגנים.
 
ב-4 באוגוסט, כתוצאה מהפחד הגדול וממרד האיכרים, בוטלו המסים הפיאודליים על-ידי האסיפה הלאומית.{{הערה|ויליאם דויל, המהפכה הצרפתית: מבוא, מאנגלית: תמי אילון-אורטל (תל-אביב: רסלינג, 2006), עמ' 52.}} בכך, היווה הפחד הגדול גורם משמעותי ביותר בהתפתחות המהפכה הצרפתית. המשטר הישן נפל תוך חודשים מעטים כתוצאה של שלושה מאורעות. הפיכת אסיפת המעמדות לאסיפה לאומית, נפילת הבסטיליה בידי המוני פריס, והפחד הגדול אשר, למעשה, הכריח את האסיפה הלאומית לבטל את שרידיו האחרונים של הפיאודליזם.{{הערה|גראב, המהפיכה הצרפתית, עמ' 32.}}
 
==ביבליוגרפיה==