פטריארך אנטיוכיה – הבדלי גרסאות

'''פטריארך אנטיוכיה''' הוא התואר אותו נושא [[בישוף]] [[אנטיוכיה]], אחת מחמש ה[[דיוקסיה|דיוקסיות]] החשובות המקוריות של הנצרותה[[נצרות]]. העיר אנטיוכיה היא [[אנטקיה]] בדרום מזרח [[תורכיה]] של היום.

כעיר בעלת חשיבות רבה ב[[אסיה הקטנה]] וב[[האימפריה הרומית|אימפריה הרומית]] הפכה אנטיוכיה לאחד מן המרכזים הראשונים של הנצרות. ב"[[הברית החדשה|ברית החדשה]]" נזכרת אנטיוכיה כמקום מושבו של ניקולאוס ([[מעשי השליחים]] ו':5). אחרי סקילתו של [[סטפנוס הקדוש|סטפנוס]] בירושלים החלה, לפי "מעשי השליחים" רדיפה של הנוצרים והם נפוצות ל[[פניקיה]], [[קפריסין]] ואנטיוכיה. בין האנשים היו כמה תלמידים מקפריסין ומ[[קירניה]] ש"דיברו אל היונים ובשרוובישרו על האדון ישוע". בעקבות הצלחתם, נשלח [[בר-נבא]] לאנטיוכיה ובעקבות הצלחתו יצא והביא את [[פאולוס|שאול התרסי]] (פאולוס) לשם ולפי המסופר התארחו השניים במשך שנה אצל הקהילה ושם, ככל הנראה, החלו מתגבשים כקהילה מובחנת: "באנטיוכיה לראשונה כנו את התלמידים "משיחיים" (מעשי השליחים, יא':26-19).

לפי "[[אל הגלטים]]" ב':11 הגיע [[פטרוס הקדוש]] (כיפא) לאנטיוכיה, ככל הנראה בשנת [[44]]. על–פי המסורת הנוצרית היה פטרוס לפטריארך הראשון של הקהילה, אם כי מדבריו של פאולוס ניתן ללמוד כי מעמדו וביטחונו במקום היו מעורערים למדי. על פי התפישה בה אחז גם פטרוס, היה על המבקשים להפוך לנוצרים להמיר דתם ליהדותל[[יהדות]] ולעבור את טקס [[ברית מילה|ברית המילה]]. זה האחרון, במיוחד, נחשב למכשול קשה במעבר לנצרות ובאנטיוכיה טוען פאולוס כי למרות ש"אנו יהודים בני יהודים", אין להציב דרישה דומה בפני המצטרפים החדשים משום ש"האדם אינו נצדק מתוך מעשי התורה, אלא על–ידי אמונת המשיח ישוע". טיעון זה, שכונן באנטיוכיה, היה מעורר מחלוקת, כפי שניתן ללמוד מהקללות שמטיח פאולוס בגלטים שאינם מצייתים לפקודותיו ("אל הגלטים" ג':1). עקרון זה, שלמעשה אפשר לכל אדם להצטרף לנצרות בלי שיאלץ לקיים [[מצווה|מצוות]] כלשהן, סייע להפוך את אנטיוכיה למרכז חזק של תעמולה [[מיסיון|מיסיונרית]].

מאוחר יותר, אחרי כיבושי ה[[סרצינים]] במאהב[[המאה השביעית|מאה השביעית]], הייתה הכנסייה באנטיוכיה נתונה תחת שלטון [[איסלאם|מוסלמי]] והזדהתה בדרך כלל עם הכנסייה המזרחית בקרע מול [[הכנסייה הקתולית]]. בתקופת שלטון [[מסעי הצלב|הצלבנים]] במקום (בערך 1268-1100) מונו לתפקיד הפטריארך במקום לטינים (כלומר, קתולים מערבים), אף כי הכנסייה היוונית המשיכה למנות פטריארכים לאנטיוכיה, שישבו לרוב בקונסטנטינופול. תחום השליטה של הפטריארכיה הורחב מהנחלות העיקריות של אנטיוכיה, אדסה וטריפולי גם לקפריסין. אחרי נפילת אנטיוכיה בשנת [[1268]] המשיכו האפיפיורים למנות, עד אמצע המאה הארבע עשרה, פטריארכים לאנטיוכיה, אך מינוי זה היה בתואר בלבד.