|
== התפתחות ==
סולו הגיטרה התפתח ממסורת הנגינה ב[[ביג בנד]] הג'אז של [[שנות ה-40 של המאה ה-20|שנות ה-40]], בה ניתנה לנגנים [[וירטואוז]]ים במה לבצע קטע מעבר מאולתר קצר יחסית (כדקה), במסגרת התזמורת. במסורת הג'אז ניתנת לנגני לכלי נגינה רבים במה להופעת סולו. נגנים שצמחו ממסורת של בלוז וניגנו גיטרה בביג בנד כ[[צ'ארלי כריסטיאן]] (חבר תזמורתו של [[בני גודמן]] ב-[[1933]]) ו[[טי-בון ווקר]] פיתחו את המבנה המורחב של הסולו ומסורת שיבוצו כחלק מקטעים בביצועם{{הערה|1=[http://www.riffinteractive.com/lesson.aspx?dir=wolfmarshall/history-of-the-electric-guitar/charliechristian1 הביוגפריההביוגרפיה של צ'ארלי כריסטיאן]}}. מסורת הסולו נמשכה ופותחה לאורך ימי ה[[רית'ם אנד בלוז]] וה[[רוקנרול]] על ידי נגנים כ[[צ'אק ברי]], [[בו דידלי]] ו[[באדי הולי]]. במהלך [[שנות ה-60 של המאה ה-20]] ובעיקר במחצית השנייה שלהן התווספו לגיטרה אפקטים שונים כ[[דיסטורשן (מוזיקה)|דיסטורשן]], [[ריברב]], [[טרמולו]] ועוד שאיפשרו מגוון רחב מאד של ביטוי עצמי לנגנים. הסולואים התרחבו והגיעו לאורך של מעל 10 דקות בהופעות חיות ובתקליטים. בכיר סולני הגיטרה היה [[ג'ימי הנדריקס]] ורבים מסולני הגיטרה הגדולים של הרוק ניגנו בשנות השישים וב[[שנות ה-70|שנות השבעים]] שהמשיכו את מגמות ההתפתחות, בהם [[אריק קלפטון]], [[דייויד גילמור]], [[קית' ריצ'רדס]], [[ג'ימי פייג']], [[ריצ'י בלקמור]], [[ג'ורג' האריסון]] ועוד. ב[[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות השמונים]] ו[[שנות ה-90 של המאה ה-20|שנות התשעים]] המשיכו להופיע בעולם הרוק נגנים מוכשרים, שהלכו בעקבות המסורת שגובשה, בהם [[קרלוס סנטנה]], [[מרק נופלר]], [[בריאן מיי]], [[קורט קוביין]], [[סלאש]], [[דה אדג']], [[סטיבי ריי וון]], [[גרי מור]], [[אדי ואן היילן]] ועוד.
ב[[רוק כבד]] וב[[מטאל]] התפתחה מסורת של סולואי גיטרה ארוכים, וירטואוזיים ומורכבים מאד מבחינה טכנית המכונים [[שרדינג]].
|
