מעמד הקרקעות ביהודה ושומרון – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
יוניון ג'ק (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
הנדב הנכון (שיחה | תרומות) |
||
שורה 1:
'''מעמד הקרקעות ב[[יהודה ושומרון]]''', רישום הקרקעות ובעליהם
==תקופת השלטון העות'מאני==
שורה 32:
הכיבוש הישראלי של האזור גרם להפסקת פעולות ההסדרה הירדניות, שלא המשיכו בתקופת השלטון הישראלי בחלק הנוגע הסדרת קרקעות פרטיות, בנימוק שיהיה בכך פגיעה בזכותם של [[נפקדים]] (כ־200,000 מתושבי יהודה ושומרון עברו לירדן במהלך מלחמת ששת הימים ולאחריה), בגלל שהשליטה באזור תוארה כשליטה זמנית, ובגלל העלויות הכספיות הגבוהות של ביצוע ההסדרה. החלטה זו הותירה כשני שליש מהקרקעות ביהודה ושומרון כקרקעות במעמד לא מוסדר, כאשר לצד ההחזקה בקרקע, עמדו לפלסטינים רישומי [[מס רכוש]] כלליים (ללא פירוט מקום החלקה) מתקופת השלטון הירדני, ולמעטים גם קושאנים מהתקופה העות'מאנית. כתחליף לרישום בטאבו שהוקפא, נוצר הליך של 'רישום ראשון', הליך הדומה לרישום מקרקעין אך נעשה במימון מלא של בעלי הקרקע, וחל רק על שטח מצומצם. עם זאת, הצו הצבאי שעצר את פעולות הסדרת הקרקעות, אפשר את המשך הסדרת אדמות המדינה.
בראשית השליטה הישראלית הוצא צו צבאי לפיו כל הקרקעות והנכסים שהיו בבעלות השלטון הירדני יעברו לידי השלטון הצבאי הישראלי{{הערה|מנשר מס' 2 של מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון. בעלות זו הוסדרה בהמשך בצו צבאי מס' 59}}. בכך עברו כל אדמות המדינה הירדניות שהוסדרו לבעלות השלטון הישראלי, כ־530,000 דונם. בדיקות במרשמי הקרקעות אפשרו הכרזה על עוד כ־160,000 דונם כאדמות מדינה, ובסה"כ כ־13% משטחי יהודה ושומרון. בשטח זה נכללו גם האדמות שהיו בבעלות יהודית קודם למלחמת העצמאות, ונוהלו על ידי הממונה הירדני לנכסי אויב. על רקע [[בג"ץ אלון מורה]] והחלטת הממשלה שבאה בעקבותיו לפיו לא יוקמו יותר התנחלויות על גבי אדמות פרטיות פלסטיניות באמצעות צו תפיסה צבאית, (דרך שבה ננקט בהקמת מספר התנחלויות קודם ל־[[1980]]), נוצר צורך לאיתור אדמות מדינה ביהודה ושומרון, עליהם ניתן יהיה להקים התנחלויות חדשות. סקר ראשוני הראה כי כ־1.5 מליון דונם, כ־26% משטחי יהודה ושומרון יכולים להיות מוכרזים כאדמות מדינה (בעיקר קרקעות 'מוואת', קרקעות 'מירי' שלא עובדו 3 שנים, וקרקעות 'מירי' שלא הייתה בהם חזקה של 10 שנים). ההליך להכרזת אדמות אלו כאדמות מדינה כלל ביצוע סקר מקדים, הודעה בפני ה[[מוח'תאר|מוחתארים]] המקומיים כי ישנה כוונה להכריז על אדמות באזורם כאדמות מדינה, והקצאת פרק זמן לערעור על החלטה זו. במידה ולא התקבלה התנגדות להכרזה, נרשם השטח כאדמות מדינה. בפועל, בשל מדיניותה של [[פליאה אלבק]], לא הוכרזו אדמות מדינה במקום שבו הייתה אדמה מעובדת בידי פלסטינים. בין [[1980]] ל־[[1984]] הוכרזו כ־800,000 דונם כאדמות מדינה. הכרזת אדמות המדינה המשיכה גם לאחר שנה זו, אך בקצב מופחת, ונעצרו ב־[[1991]]. הכרזות אדמות המדינה המשיכו בקצב קטן הרבה יותר לאחר [[1996]]. הליך הכרזת אדמות המדינה ביהודה ושומרון בנפרד מהסדר הקרקעות הכללי בשטח מסוים
נכון להיום, שטח יהודה ושומרון הוא כ־5.5 מליון דונם. מתוכם 129,000 דונם בבעלות יהודית פרטית מוסדרת ורשומה, כ־1.9 מליון דונם
==הטאבו ביהודה ושומרון==
הטאבו ביהודה ושומרון מתנהל בעיקרו כמו הטאבו הישראלי, אך בניגוד אליו מתנהל בשפה ה[[ערבית]], ברישומים כתובים ולא ממוחשבים, והרישום סגור ואינו פתוח לעיון הציבור, על מנת להגן על ערבים המוכרים קרקעות ליהודים וכדי למנוע זיופים. על פי הכללים, רק בעלי זיקה לקרקע יכולים לקבל מידע על הרישום של הקרקע. בשנת 2013 קבע השופט יגאל מרז, ששכנות לחלקות היא זיקה מספקת על מנת לאפשר עיון בטאבו מתוך רצון לרכוש את הזכויות בקרקע{{הערה|{{הארץ|חיים לוינסון|ביהמ"ש אפשר לחשוף זהותם של בעלי קרקע פלסטינית ליד התנחלויות|1.2066638|9 ביולי 2013|}}}}.
לצד רישומי הטאבו (המקיפים כ־30% מהקרקעות ביהודה ושומרון) ישנו רישום בספרי [[מס רכוש|מס הרכוש]] הירדני של בעלי קרקעות ששילמו מס עבור הקרקע בה החזיקו, אך רישום זה
==ראו גם==
|