הון מניות – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ mw prefix
קו מפריד בטווח מספרים
תגיות: צ'קטי גרשיים שגויים
שורה 19:
נקודת המוצא לכך היא הגדרת "מניה" בסעיף 1 לחוק החברות, תשנ"ט-1999: "אגד של זכויות ... הנקבעות ... בתקנון". הווה אומר, אם נייר ערך מסוים לא נקבע בתקנון, ודאי שאין הוא מניה והבחינה נעצרת בשלב זה. באופן מעשי, אגרות חוב לעולם אינן מוזכרות בתקנון החברה, והן מוקצות ללא קשר לתקנון ולמערכת היחסים שבין החברה ובעלי מניותיה. אולם, הבעיה נותרת על כנה מכיוון שלתקנון יש אופי חוזי וחופשי, כך שניתן בכל זאת לקבוע בו "הון רשום" של "מניות" שאינן חלק מהון המניות (אלא מהוות מכשירי חוב), או להגדיר בו בדרך אחרת פרטי ניירות ערך שאינם מניות.
 
בחלק השביעי לחוק החברות, הדן בהון החברה, נמצא כלל המסדיר באופן חלקי סוגיה זו: "ניירות ערך בני פדיון לא ייחשבו כחלק מהונה העצמי של החברה, יהא כינוים אשר יהא, אלא אם כן הזכות לפדיונם הוגבלה למקרה של פירוק החברה לאחר פירעון כל התחייבויות החברה לנושיה בעת הפירוק".{{הערה|1=סעיף 312(ד) ל[http://www.nevo.co.il/law_html/law01/139_002.htm חוק החברות, תשנ"ט-1999, ס"ח 189] (להלן: חוק החברות).}} מכיוון שהון המניות תמיד נמצא בתוך ההון העצמי, מה שאינו חלק מההון העצמי לעולם אינו הון מניות. לפיכך, החוק קובע שמניית בכורה הניתנת לפדיון כעבור תקופה – כזו שבעליה לא יקבלו את ה"קרן" רק במקרה של פירוק החברה, אלא עוד לפני כן – אינה חלק מהון המניות. "מניה" זו, למרות שמה, היא נייר המייצג חוב ובעליה הם נושים. לעומת זאת, נייר ערך, גם אם הוא מכונה "ניתן לפדיון", שהזכות לפדיונו מוגבלת למקרה של פירוק והוא נחות ביחס לשאר הנושים – יהווה חלק מההון העצמי. החברה לא תוכל לפדות אותו (קרי, לבצע רכישה חוזרת) אלא בהתאם למגבלות הקבועות על חלוקת רווחים לבעלי המניות.{{הערה|1=סעיפים 301-305301–305, 310 ו-311 לחוק החברות.}} אם כן, ההבחנה בין מניה לחוב נגזרת מסדר העדיפות בפירוק.
 
עם זאת, אותם מכשירי חוב (מניות בכורה) שאינם נכללים בהון המניות, אפשר ועדיין יוגדרו "מניות" לצורך דיני החברות ודיני ניירות הערך. ניתן להצמיד להם מזכויותיהן של מניות (לרבות זכות ההצבעה והזכות לקבל נתח מנכסי החברה בפירוק).{{הערה|1=סעיף 312(ג) לחוק החברות.}} לכן, בחינה של זכויות בעלי המניות בחברה לא תיעשה באופן מתמטי פשטני מול הון המניות. במקום זאת, יש לבחון את "עוגת" הזכויות לגבי כל זכות בנפרד (הצבעה, דיווידנד, פירוק, זכויות אחרות אם ישנן). בכל אחד ממאגרי זכויות אלה, יכול שישתתפו נושים (בעלי מניות בכורה) יחד עם בעלי המניות. בישראל, הסוגיה מתעוררת במידה פחותה בחברות ציבוריות, עקב הכלל הקובע שבחברה ציבורית יהיה סוג מניות אחד; עם זאת, אף חברות אלו יכולות להקצות מניות בכורה.{{הערה|1=סעיף 46ב ל[http://www.nevo.co.il/law_html/law01/308_001.htm חוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968, ס"ח 234].}}
שורה 51:
מבין הגדלים הנוגעים להון המניות של חברה מסוימת, המספר הגבוה ביותר יהיה מספר המניות בהון הרשום. נתון זה מהווה "תקרה" למספר המניות שיכול להיות לחברה אי-פעם. חברה לעולם אינה רשאית להקצות (לגרום שיהיו בהון המונפק) יותר מניות ממספרן בהון הרשום. הגורם היחיד שיכול להגדיל או להקטין את ההון הרשום הוא האסיפה הכללית (שכן רק היא יכולה לשנות את התקנון).
 
מספר המניות בהון הרשום יכול להיות כל מספר שהוא. הנתון הוא חסר משמעות כספית ישירה. גם החברה הקטנה ביותר יכולה לקבוע בתקנונה הון רשום גבוה מאוד. בישראל הייתה קיימת חברה ציבורית עם הון רשום של 2 טריליון (2 מיליון מיליון) מניות.{{הערה|1=[http://mayafiles.tase.co.il/rpdf/721001-722000/P721123-00.pdf תקנון התאגדות של בסט פיול בע"מ מתאריך 15.03.2012].}} הבעיה הכלכלית היא מציאת קונים למניות, כאשר אלו עוברות מההון הרשום אל ההון המונפק. עם זאת, ההון הרשום מזמן לדירקטוריון אפשרות מיוחדת במינה: אם יש לחברה "מאגר" של הון רשום גדול, ביחס להונה המונפק הנוכחי, הרי שהחברה תוכל להשיג נכסים כמעט "בחינם" מבחינתה. זאת, דרך הקצאה תמורת מזומן למשקיעים חדשים, או דרך [[תשלום מבוסס מניות]] – הקצאת מניות לגורמים שונים (נושי החברה, עובדים, נושאי משרה, תאגידים שהחברה רוכשת ואף ספקים) במקום לשלם להם במזומן. מי שנפגע במקרה כזה הוא בעלי המניות הקיימים, שאחזקתם דוללה, עקב הפיכתם לבעלי אחוז קטן יותר בהון העומד, ושמחירי מניותיהם ירדו עקב הגדלת ההיצע. הפתרון לסוגיה זו הוא הדרישה, שחברה תקצה תמיד את מניותיה בשווי הוגן (fair value): יש לשאוף לביצוע ההקצאה בצורה כזו, שלתוך ההון העצמי יכנס סכום שיותיר לכל אחת מהמניות אותו נתח כספי בהון העצמי, גם במספרן המוגדל לאחר ההקצאה. אם הדירקטוריון ביצע הקצאה בפחות מהשווי ההוגן, הרי שרואים את החברה עצמה כנפגעת (שכן הכניסה פחות כסף משהייתה מסוגלת), וכל [[בעל מניות]] יכול להגיש [[תביעה נגזרת]] למען החברה. גם פתרון ההקצאה בשווי ההוגן אינו חף מבעיות, שכן בעלי המניות עדיין מדוללים בגידול ה''עתידי'' של החברה – ה[[רווח למניה]] מוקטן. עם זאת, כיוון שבעלי מניות רשאים לעיין בתקנון החברה ולראות מה מספר המניות בהון הרשום, וכן ידוע מה ההון המונפק, הם יכולים להעריך סיכון זה. בתי המשפט בישראל אף הם דנו בדרישה להקצאה בשווי הוגן.{{הערה|1=[http://www.nevo.co.il/psika_html/elyon/LA-2-281-L.htm ע"א 667/76 '''ל. גליקמן בע"מ נ' א. מ. ברקאי חברה להשקעות בע"מ''', פ"ד לב(2) 281]; [http://www.nevo.co.il/psika_html/mechozi/ME-01-2602-1.htm ת"א 2602/01 (מחוזי ת"א) '''קווי אשראי לישראל שירותים פיננסים משלימים בע"מ (בפירוק) נ' יובל רן ואח''''], פסקאות 43-6243–62 (לא פורסם, 11.11.2010).}}
 
בחוק החברות של [[בריטניה]] בוטל הקונספט של "הון רשום".{{הערה|1=[http://www.legislation.gov.uk/ukpga/2006/46/notes/division/10/17/2 Companies Act, 2006, ch. 46 (Eng.), note 843].}} חברה יכולה להקצות מניות בכל מספר שתחפוץ, תוך ציפיה מחייבת שישמר העקרון של הקצאה במחיר הוגן, למניעת דילול בלתי-מוצדק של בעלי המניות הקיימים.