יוונית – הבדלי גרסאות

'''יוונית''' ({{שמע|קובץ=Elliniki_Glossa.ogg|תיאור='''Ελληνικά'''}} - אֵלִינִיקַה) היא [[שפות הודו-אירופיות|שפה הודו-אירופאיתהודו־אירופאית]], שמוצאה באזור [[יוון]] של ימינו. היוונית דוּבּרה בתחילה גם לאורך [[חוף|חופי]] [[אסיה הקטנה]] (למעשה דיאלקטים יווניים שרדו באסיה הקטנה עד ל{{ה|מאה[[המאה ה-20}}|מאה ה־20]]) וחלקים מ[[איטליה]] ומ[[צרפת]]. ב[[העת העתיקה|עת העתיקה]] ניתן להבחין בין מספר דיאלקטים יווניים, והבולטים בהם היו ה[[יוונית איונית|איוני]], ה[[יוונית דורית|דורי]], ה[[יוונית איולית|איולי]], ה[[ארקדו-קיפריוטית|ארקדו-קפריסאיארקדו־קפריסאי]] ו[[ניב (סיווג שפה)|ניב]] [[צפון]]-־[[מערב|מערבי]]י. הניב ה[[יוונית אטית|אטי]] הוא למעשה ניב איוני עם תערובת של יסודות דוריים ובניב זה נכתבה רוב ה[[ספרות]] ה[[קלאסי|קלאסית]]ת היוונית והוא גם משמש בסיס לשפה [[יוונית מודרנית|היוונית המודרנית]].

השפה היוונית קיימת בכתב למעלה מ-3000מ־3000 שנה. הדעות חלוקות בדבר מקורות הלשון היוונית, ויש תאוריות שונות בנושא. אחת מהן טוענת שהיוונית נוצרה עם הגירת דוברי '''[[פרוטו-יוונית|פרוטו־יוונית]]''' (יוונית קדומה מאוד) אל [[יוון]], שהתרחשה בין השנים 3200 לפני הספירה ו-1900 ו־1900 לפני הספירה. [[תאוריה]] אחרת טוענת שהיוונית התפתחה ביוון עצמה מתוך [[שפות הודו אירופיות|שפה הודו-אירופאיתהודו־אירופאית]] קדומה.

'''[[יוונית אטית|יוונית אַטִית]]''' היא הניב היווני של [[אתונה]]; חלק ניכר מהספרות היוונית שהגיעה לידינו כתובה ביוונית אטית. בתקופה ההלניסטית השפה היוונית התפשטה לאזורים רבים בעולם, בהם לא דיברו קודם לכן יוונית, וכך הלכה והתפשטה שפה יוונית בעלת אלמנטים משותפים, ואילו הניבים השונים של היוונית הקלאסית דעכו. השפה החדשה נקראה '''[[יוונית קוינה|יוונית קוֹינֶה]]''' ('''κοινη''' ביוונית מודרנית מבוטא "קיני"), היינו יוונית "משותפת", שהיא בבסיסה יוונית אטית בתוספת מעט [[יוונית איונית|איונית]] ובה נכתבו לימים [[תרגום השבעים]] ו[[הברית החדשה]]. ל[[אלכסנדר הגדול]] נודע תפקיד מהותי בשילוב הניבים היווניים. הניב המשותף הקל על ה[[תקשורת]] ב[[הלניזם|תקופה ההלניסטית]], ומשנלמד על ידי בני ה[[מדינה|מדינות]] שכבש, הפכה היוונית לשפה עולמית לזמן מה. היוונית המשותפת הזו שימשה [[לינגואה פרנקה]] של [[האימפריה הרומית]] במשך [[שנה|שנים]] רבות. לימים, עם פיצול ה[[אימפריה]] הרומית, הפכה היוונית ל[[שפה רשמית|שפה הרשמית]] של [[האימפריה הרומית המזרחית]], לימים [[האימפריה הביזנטית]] (יוונית זו נקראה "'''[[יוונית ביזנטית]]'''"), ומקץ מאות שנים נוספות התגלגלה ל'''[[יוונית מודרנית]]''' של ימינו.

מערכת ההגה של הלשון היוונית העתיקה מבחינה בין 12 תנועות (חלקן נכתבות כדיגרף, דהיינו צירוף של צמד אותיות), מהן 5 קצרות ו-7ו־7 ארוכות. בנוסף קיימים 10 צירופים שונים של [[דיפתונגים]].

בתחום מערכת העיצורים ראוי להזכיר כי היוונית מכירה ב[[נישוף]] כתכונת מבדילה בחלק ממערכת עיצוריה.

המורפולוגיה של הלשון היוונית העתיקה, בדומה ל[[שפות הודו אירופיות|שפות הודו-אירופאיותהודו־אירופאיות]] אחרות, מתאפיינת בנטייתה – לדוגמה, ל[[שם עצם|שמות עצם]] יש חמש [[יחסה|יחסות]], שלושה [[מין דקדוקי|מינים]] (זכר, נקבה, סתמי), ושלושה מספרים (יחיד, זוגי, רבים), ואילו ל[[פועל (בלשנות)|פעלים]] יש חמישה [[מודוס (בלשנות)|מודוסים]], שלוש [[דיאתיזה|דיאתיזות]] (פעיל, סביל, מדיום), מין אחיד, שלושה גופים ושלושה [[מספר|מספרים]]ים.

הכתב היווני המוקדם ביותר שידוע כיום הוא כתב [[קווי ב']] (Linear B), שהוא [[כתב הברות]]. בכתב זה נכתב ניב [[מיקנה|מיקֵנִי]] קדום. לוחות חרס ועליהם כתבים בקווי ב' נחשפו בתחילת המאה העשרים, אך פוענחו רק בשנת [[1953]] (על ידי [[מייקל ונטריס]]). לאחר חורבן ה[[תרבות]] ה[[מיקנה|מיקנית]], נעלם ה[[כתב]] למשך כחמש-מאותכחמש־מאות שנים. משחר [[יוון הקלאסית|התקופה הקלאסית]], היוונית נכתבה ב[[אלפבית יווני|אלפבית היווני]], שמקורו בכתב ה[[פניקיה|פניקי]]. כתב זה הגיע ליוון בערך בתקופת [[הומרוס]]. הטקסטים היחידים אשר שרדו מהתקופה המיקנית הם רשימות מצאי של מחסנים.

היוונים אימצו את ה[[אות|אותיות]]יות הפיניקיות ב[[אלפבית עברי|סדר העברי]] הידוע כיום, אולם שינו את ערכן של חלק מהאותיות, והוסיפו סימנים לייצוג [[צליל|צלילים]]ים יווניים. למידע נוסף ראו: [[אלפבית יווני]].

היוונית המודרנית היא [[שפה]] חיה, ומלומדים מסוימים הטעימו מאוד את הדמיון בינה לבין היוונית העתיקה בת אלפי השנים. המידה בה יכול דובר יוונית מודרנית להבין יוונית עתיקה שנויה במחלוקת. טוענים שדובר יוונית מודרנית "משכיל דיו" מסוגל לקרוא יוונית עתיקה, אך לא ברור כמה חשיפה ל[[דקדוק]] ואוצר [[מילה (בלשנות)|מילים]] שהתיישן דרושה להשגת יכולת כזו. עד ל[[המאה ה-19|מאה ה-19ה־19]] יוון הייתה מחולקת למדינות קטנטנות שלרובן הייתה [[עיר]] אחת בלבד. אמנם יכול היה יווני מאזור אחד להבין את שפת חברו מאזור אחר, אך הניב בין שתי ערים, אפילו סמוכות, עשוי היה להיות שונה. בשנת 1821 נוסדה המדינה היוונית והוחלט על מיסודן של שתי שפות שתהיינה רשמיות: השפה העממית (δημοτική, "דימוטיקי"), שעיקרה הם ניבי [[הפלופונס]], והשפה המיטהרת (καθαρεύουσα, "[[קאתארבוסה]]") בה ניתנה עדיפות לצורות העתיקות. בין השנים [[1834]] ו-ו־[[1976]] ניסו לכפות "שפה טהורה" ביוון - מעין ניסיון לבטל מאות שנים של התפתחות לשונית טבעית - כצורה הרשמית היחידה של הלשון היוונית. לאחר שנת 1976 התקבלה לשון העם על ידי [[ממשלה|ממשלת]] יוון כצורה הרשמית והמעשית של השפה. מילים וביטויים רבים נותרו בעינם לאורך מאות השנים, ואף חלחלו לשפות אחרות, כולל [[לטינית]], [[גרמנית]], [[צרפתית]], [[אנגלית]], ו[[עברית]].

* [[שאלת השפה ביוון]]