היסטוריה של ממלכת ירדן – הבדלי גרסאות

החשש של בכירי המשטר הירדני ושל המלך חוסיין מפעולותיהם של הארגונים הפלסטינים הוביל לבסוף לפיצוץ בין הצדדים בשנת 1970. המשבר החל בחודש פברואר 1970, כאשר הממשלה הירדנית הוציאה צו המורה על איסור נשיאת נשק בפומבי עבור כל ירדני שאינו נמנה עם הכוחות המזוינים של ירדן. צו זה אימץ למעשה את הבנות 1968 בין ירדן לארגונים הפלסטינים, אשר לא כובדו על ידי הארגונים, והפך אותם לצו רשמי. מבחינתם של הארגונים הפלסטינים, הדבר נחשב כקריאת תיגר ישירה כנגד כוחם, ובתגובה החלו חילופי אש בין פעילי הארגונים לחיילים ירדנים ברחבי ירדן. בשל החשש מהתדרדרות נוספת, בחרה ממשלת ירדן להקפיא את יישום הצו, וזאת עד אשר יהיה בידה זמן להכין תשתית צבאית מתאימה לניטרול כוחם של הארגונים החמושים. גם מבחינתם של פעילי הארגונים, הקפאתו של הצו לא הייתה אלא הפוגה זמנית, כאשר במהלכה הכינו עצמם הפעילים למאבק כנגד השלטון הירדני. המשבר סימל בצורה הברורה ביותר, הן בעבור שני הצדדים והן בעבור העם הירדני, כי לא ניתן עוד להסכין למצב הלימינאלי, וכי הגיעה השעה להכרעה. רבים מאזרחי ירדן, אשר חשו מושפלים בשל מה שנראה ככניעתו של המלך למול הארגונים הפלסטינים, תבעו כעת את כבודה של ירדן, ואת חיסול כוחם של הארגונים הפלסטינים אחת ולתמיד. מספר קצינים מצבא ירדן אף העלו רעיון לבצע הפיכה צבאית בממלכה ולהעלות לשלטון את אחיו של חוסיין, הנסיך חסן, אשר נתפס כמי שיגאל את ירדן מהשפלתה. רעיון זה, אף שלא יצא לפועל, מהווה הוכחה נוספת להקצנה במחנה הירדני, אשר תרמה להחלטת המלך לצאת למתקפה כוללת כנגד הארגונים.

 

 

עוד ביום השבעתה של הממשלה החדשה פרצו הקרבות הראשונים בין הארגונים הפלסטינים, אשר ראו בנסיבות הקמת הממשלה כהכרזת מלחמה כנגדם, לבין צבא ירדן, שנעזר בארטילריה ובטנקים. אף שקיימים חילוקי דעות בשאלה מיהו הגורם שפתח באש, הרי שהלחימה שפרצה בעקבות זאת אינה מוטלת בספק. במהלך עשרת הימים העוקבים, פתח הצבא הירדני, אשר חוזק בכוחות מיוחדים שנועדו במיוחד למטרה זו, והורכבו בעיקר מירדנים ממוצא בדואי מדרום הממלכה, בסיס כוחו המסורתי של בית המלוכה ההאשמי, במתקפה כוללת על מעוזיהם של הארגונים הפלסטינים ברחבי הממלכה. הלחימה, אשר ברובה התרחשה בערים שבשליטת הארגונים ובמחנות הפליטים, התאפיינה עוד מראשיתה בחוסר הסימטריה בין הצבא הירדני, המאומן והמצויד היטב אשר נהנה מתמיכה ארטילרית ואווירית, לבין החמושים הפלסטינים אשר הסתמכו בעיקר על נשק קל ולחימת גרילה, ולא היו מוכנים ללחימה צבאית נרחבת. הלחימה הוסלמה בתאריך ה-18 בספטמבר, כאשר כוחות צבא סוריים חצו את הגבול הירדני בדרכם לסייע לארגונים הפלסטינים האזור אירביד, אך הכוח הסורי, אשר בהחלטת ממשלת סוריה לא לווה בכוח אווירי, נבלם על ידי הצבא הירדני, בגיבוי שקט מטעם ישראל וארצות הברית, ובתאריך ה-23 בספטמבר נסוג חזרה למולדתו{{הערה|מצטפא כבהא, '''הפלסטינים - עם בפזורתו''', רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 238-236}}. בסופו של דבר, ובעקבות התערבותן של מדינות ערב, הסכים המלך חוסיין ב-23 בספטמבר להפסקת אש, אך זו הייתה אך הפוגה זמנית, כאשר רבים מקרב הירדנים ראו בחולשת הארגונים הפלסטינים למול הצבא הירדני את ההזדמנות לסלקם לחלוטין מירדן, דרישה אשר רבים במשטר הזדהו איתה בשלב זה{{הערה|שליים, '''המלך חוסיין – ביוגרפיה פוליטית''', עמ' 297-273}}.