הסכם ניוקומב-פולה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 14:
לאחר סיום [[מלחמת העולם הראשונה]] לאור העובדה שהבריטים כבשו את ארץ ישראל וסוריה ותרומת הצרפתים למאמץ הזה הייתה שולית לא ראתה עצמה בריטניה מחויבת לאמור בהסכמי סייקס-פיקו ככתבם וכלשונם. מדיניותה הרשמית, על פי [[הצהרת בלפור]], צידדה בהקמת [[בית לאומי לעם היהודי]] בשטחי ארץ ישראל ולא עוד חסות משותפת. [[התנועה הציונית]] הפקידה את דרישותיה הטריטוריאליות בידי [[ועידת השלום בפריז (1919)#קישורים חיצוניים|ועידת השלום בפריז]] שבצפון כללו את השטח עד הנהר [[ליטני]], שבו ראתה מקור מים חיוני לבית הלאומי העתידי, וכן את מקורות [[נהר הירדן]] ובמזרח השיקו ל[[מסילת הברזל החיג'אזית]] ב[[עבר הירדן המזרחי]] עד [[מפרץ עקבה]]. בדרום נמתח קו הגבול הציוני באלכסון מ[[אל עריש]] שלחופו הצפוני של [[חצי האי סיני]] ועד ל[[טאבה]] לחופו המערבי של [[ים סוף]].
 
לפי הסכם חדש מספטמבר 1919, הסכם דוביל, שערכו ביניהם [[לויד ג'ורג']], [[ראש ממשלת בריטניה]] ו[[ז'ורז' קלמנסו]] [[ראש ממשלת צרפת]] פינו האנגליםהבריטים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין [[ראש הנקרה]] לבין בואזיה ב[[עמק החולה]] (מעט צפונה מ[[איילת השחר (קיבוץ)|איילת השחר]] של ימינו). אולם השטח מקו זה וצפונה עד [[צור]], הפך הלכה למעשה לשטח הפקר, שכן הצרפתים לא ביססו את ריבונותם בו עד הקביעה הסופית של קו הגבול.
 
אל שטח ההפקר התנקזו שלל אינטרסים מנוגדים שהתסיסו את האזור: האינטרס היהודי - ההתיישבות היהודית המתחדשת בצפון [[הגליל העליון]] שראשיתה בסוף המאה ה-19, התעבתה בזמן [[מלחמת העולם הראשונה]] ונודעה בשם [[אצבע הגליל]], האינטרס הבריטי לקבלת המנדט על ארץ ישראל, האינטרס של הלאומנים הסוריים אליהם חברו [[ערביי ארץ ישראל]] למימוש האוטופיה של [[סוריה הגדולה]] שארץ ישראל היא מחוזה הדרומי, אינטרס שהבשיל במרץ 1920 להכרזה של [[הקונגרס הלאומי הסורי]] על המלכתו של [[פייסל הראשון]] למלך [[הממלכה הערבית של סוריה]] ששרדה ארבעה חודשים עד כניעתה לצבא הצרפתי וכינון המנדט הצרפתי בשטחי סוריה ולבנון, האינטרס של שבטים [[בדואים]] מקומיים בעידוד חלקי של הבריטים לשמר את כוחם האזורי, תוך התנכלות לכפרי ה[[נוצרים]] באזור להם נתנה צרפת את חסותה ושיאו מנקודת המבט היהודית ההתקפה במרץ [[1920]] על [[מאורעות תל חי|תל חי]].