ריצ'רד השני, מלך אנגליה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
מ עימוד בפרק קישורים חיצוניים (בוט סדר הפרקים) |
||
שורה 39:
על ריצ'רד נאמר שהוא היה אדם גבה קומה, נאה למראה ואינטליגנטי. אף על פי שהוא לא היה חולה נפש, כפי שטענו היסטוריונים מוקדמים, נראה שלקראת סוף תקופת מלכותו סבל ממה שמדע הפסיכולוגיה המודרני מגדיר כ[[הפרעת אישיות]]. בהיותו פחות שש אלי קרב בהשוואה לאביו ולסבו, הוא שאף להביא לסיומה של [[מלחמת מאה השנים]] שבה פתח סבו, אדוארד השלישי. ריצ'רד השני היה מאמין גדול בזכויות היתר של המלוכה, מה שהוביל אותו לריסון כוחה של האצולה והסתמכות על פמליה מצומצמת לצורך הגנה צבאית. בניגוד לחצר המלכות של סבו, ששם דגש על האחווה הצבאית, הוא עצמו טיפח אווירה מעודנת בחצר המלכות שלו, שבה המלך היה דמות מורמת מעל כולם, כשהאמנות והתרבות מהווים חלק חשוב בחיי החצר. השם שיצא לריצ'רד לאחר מותו עוצב בעיקר על ידי [[ויליאם שייקספיר]], שמחזהו [[ריצ'רד השני (מחזה)|ריצ'רד השני]] מציג את ממשלו הגרוע ואת הדחתו על ידי בולינגברוק כגורמים לפריצתן של [[מלחמות השושנים]] במאה ה-15. היסטוריונים בני זמננו לא מקבלים את הפרשנות הזאת, אך גם לא מסירים לחלוטין את האשמה מעל כתפיו של ריצ'רד. רוב החוקרים מסכימים כי אף על פי שהמדיניות שלו לא הייתה חסרת תקדים או מנותקת מהמציאות, הדרך שבה הוא ביצע אותה לא הייתה מקובלת על הממסד הפוליטי, והיא הובילה לנפילתו.
==השנים הראשונות==
[[קובץ:Edward III Black Prince 14thc.jpg|ממוזער|250px|[[אדוארד השלישי, מלך אנגליה]] ובנו [[אדוארד, הנסיך השחור]] סבו ואביו של ריצ'רד השני (מתוך כתב יד מהמאה ה-14)]]
שורה 59 ⟵ 60:
המתחים הגיעו לשיאם בנושא הגישה כלפי המלחמה בצרפת. בעוד שחוגי החצר העדיפו פתרון במשא ומתן, [[ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר|גונט]] ובקינגהאם דחפו למערכה צבאית רחבת היקף כדי להגן על נחלותיה של אנגליה ביבשת. תחת זאת, שוגר מעין [[מסעי הצלב|מסע צלב]] בהנהגתו של הנרי לה דספנסר (Henry le Despenser), הבישוף של [[נוריץ']], ונחל כישלון חרוץ. מול כישלון כזה ביבשת, הפנה ריצ'רד את תשומת לבו לבעלת בריתה של צרפת, [[סקוטלנד]]. ב-[[1385]] הוביל המלך עצמו משלחת עונשין לצפון, אך מאמץ זה הסתיים בלא כלום והצבא שב מבלי שנפגש עם הסקוטים בשדה הקרב. בינתיים, נמנעה פלישה צרפתית לדרום אנגליה רק בזכות מרידה שפרצה ב[[גנט]]. היחסים ששררו בין ריצ'רד לבין דודו, ג'ון מגונט, הדרדרו יותר ויותר עקב הכישלון הצבאי, וגונט עזב את אנגליה לתבוע את זכותו על כתר [[ממלכת קסטיליה|קסטיליה]] ב-[[1386]] . בהיעדרו של גונט, עבר התפקיד הבלתי רשמי של מנהיג המתנגדים לריצ'רד לידיהם של בקינגהאם, שכבר הוענק לו התואר של דוכס [[גלוסטרשייר|גלוסטר]] ושל ריצ'רד פיצאלן (Richard FitzAlan), רוזן ארונדל.
==המשבר הראשון (1386 – 1388)==
איום הפלישה הצרפתית התגבר בשנת [[1386]]. בכינוס הפרלמנט של אוקטובר באותה שנה, ביקש מייקל דל לה פול, בתוקף תפקידו כצ'נסלור, אישור לגביית מיסים ברמה חסרת תקדים לצורך הגנת הממלכה. הפרלמנט הגיב בתקיפות וסירב לשקול כל בקשה כזאת עד שיוחלף הצ'נסלור. הפרלמנט פעל בתמיכתם של הדוכס מגלוסטר והרוזן מארונדל. תגובתו של המלך הייתה שהוא יסרב להיענות לדרישת הפרלמנט גם אם הוא יבקש ממנו לפטר את הטבחית שלו. רק כאשר ריצ'רד חש באיום של הדחה, הוא נאלץ להיכנע ולפטר את דה לה פול, והוקמה ועדה שתבחן את הוצאות חצר המלכות במשך שנה.
שורה 65 ⟵ 67:
לריצ'רד לא הייתה כל ברירה אלא להסכים לדרישות של מתנגדיו, ברמבר וטרסיליאן נשפטו והוצאו להורג, בעוד דה ור ודה לה פול, שכעת כבר היו מחוץ לאנגליה, נשפטו למוות שלא בפניהם על ידי הפרלמנט בפברואר [[1388]]. התהליך לא עצר כאן, וכמה מאבירי חצרו של ריצ'רד הוצאו להורג, ביניהם ברלי. כעת עלה בידם של מתנגדי ריצ'רד לחסל את מעגל המקורבים סביבו.
==שלום שברירי==
[[קובץ:Coat of Arms of Richard II of England (1377-1399).svg|ממוזער|250px||שלט האצולה של ריצ'רד השני]]
שורה 72 ⟵ 75:
אף על פי שריצ'רד שאף לשלום עם צרפת, הוא נקט גישה שונה ביחסו למצב ב[[אירלנד]]. השליטה האנגלית באירלנד הייתה בסכנה והלורדים האנגלים שם פנו למלך כדי שיתערב במצב. בסתיו [[1394]] יצא ריצ'רד לאירלנד בראש צבא בן 8,000 החיילים. היה זה הכוח הצבאי הגדול ביותר שהובא לאי במהלך ימי הביניים המאוחרים. הפלישה הייתה מוצלחת ומספר ראשי שבטים איריים נכנעו. היה זה אחד ההישגים המוצלחים ביותר בתקופת מלכותו של ריצ'רד, והוא חיזק את התמיכה העממית בו, אף על פי שהיציבות של הממשל האנגלי באירלנד הוכחה כקצרת ימים.
==המשבר השני (1397 – 1399)==
[[קובץ:Johnofgaunt.jpg|ממוזער|250px|[[ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר]]]]
שורה 86 ⟵ 90:
עתה היה הנרי נחוש בדעתו לקחת את הכתר, אך הוא נדרש לחפש הצדקה לגיטימית למעשה כזה, והדבר לא היה קל משום שלא הוא היה בראש רשימת היורשים לכתר. לכן נטען שריצ'רד, עקב רודנותו ושלטונו המושחת, אינו ראוי להיות מלך, ושהנרי בולינגברוק הוא היורש לכתר החוקי בשל השתלשלות האמהות במשפחה. הדוחות הרשמיים מציינים כי ריצ'רד התפטר לטובת הנרי ב-[[29 בספטמבר]] והפרלמנט שהתכנס ביום המחרת קיבל את ההתפטרות. הנרי בולינגברוק הוכתר כ[[הנרי הרביעי, מלך אנגליה|הנרי הרביעי]] ב-[[13 באוקטובר]].
מהלך חייו של ריצ'רד לאחר ההתפטרות לא ברור. הוא נשאר במצודת לונדון עד שהוא נלקח לטירת פונטפרקט (Pontefract Castle) בתחילת שנת 1400. הנרי נטה להניח לו לחיות, אך הדברים השתנו כאשר נחשף קשר של כמה מנאמני המלך המודח לרצוח את הנרי ולהשיב את ריצ'רד לכסאו במה שכונה "מרד [[חג ההתגלות]]". אף על פי שהמזימה סוכלה, היא המחישה את הסכנה שטמונה להנרי כל עוד ריצ'רד חי. ריצ'רד השני מת ב-14 בפברואר 1400, או בתאריך סמוך, לאחר שככל הנראה הורעב למוות. גופתו נלקחה דרומה מטירת פונטפרקט והוצבה ב[[קתדרלת סנט פול הישנה]] ב-[[17 בפברואר]] לפני שנטמנה בכנסייה של [[קינגס לאנגלי]] ב-[[6 במרץ]]. במשך הזמן נפוצו שמועות שריצ'רד עדיין חי לאחר מועד מותו האמיתי, אך שמועות אלו לא זכו לאוזן קשבת. בנוסף לכך היה אדם בסקוטלנד שהציג את עצמו כריצ'רד, אך ההתייחסות אליו הייתה כאל מתחזה. בשנת [[1413]] העביר [[הנרי החמישי, מלך אנגליה|הנרי החמישי]] את גופתו של ריצ'רד השני למקום מנוחתו האחרון ב[[מנזר וסטמינסטר]] והוא נטמן לצידה של אשתו אן.
==אילן יוחסין==
{{עץ משפחה לאדם אחד
שורה 110 ⟵ 115:
==קישורים חיצוניים==
* [http://www.history.ac.uk/richardII/index.html Richard II's Treasure from the Institute of Historical Research and Royal Holloway, University of London.]
* [http://www.royal.gov.uk/HistoryoftheMonarchy/KingsandQueensofEngland/ThePlantagenets/RichardII.aspx ריצ'רד השני באתר בית המלוכה הבריטי]
| |||