מרקורי-אטלס 6 – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←‏החללית: שיפוץ
שורה 37:
 
== החללית ==
החללית עוצבה על ידי מקסים פגט{{הערה|[http://history.nasa.gov/Apollo204/faget.html אודות Dr. Maxime A. Faget באתר נאס"א]}} וקבוצת משימות החלל של נאס"א. החללית הייתה בגודל של 1.9 מטר על 7.9 מטר (אם כוללים את מערכת מילוט בזמן השיגור). לחללית היה נפח מדוחס של 1.7 [[מ"ק]], המאפשר להכניס איש צוות אחד. החללית כללה 120 בקרים: 55 [[מיתוג|מתג]]ים [[חשמל]]יים, 30 [[נתיך|נתיכים]] ו-35 ידיות מכניות.{{הערה|שם=ה7|[http://www.centennialofflight.gov/essay/SPACEFLIGHT/Mercury/SP17.htm Project Mercury]}}. החלק החיצוני היה עשוי תערובת מתכת הנועדה לעמוד בטמפרטורות הגבוהות.{{הערה|שם=ה15|Logsdon, John M. with Roger D. Launius (editors) Exploring the Unknown: Selected Documents in the History of the U.S. Civil Space Program / Volume VII Human Spaceflight: Projects Mercury, Gemini, and Apollo [http://history.nasa.gov/series95.html NASA History Series], 2008}}
 
החללית נבנתה בצורת חרוט, עם "צוואר" בקצה הצארץ בבסיס היה מגן החום, שהורכב מ[[חומרים מרוכבים]] ב[[מבנה כוורת]] של [[פיברגלס]] ואלומיניום. מגן החום היה מחובר למערכת של מנועי בלימה שנועדו לבלום את מהירות החללית בעת כניסה לאטמוספירה. בינן היו שלוש רקטות שנועדו לשלב הפרדות מהמשגר והכנסה למסלול. הרצועות שמכילים את מכלול זה נועדו להפתח כאשר המכלול כבר לא היה נחוץ ולהתנתק. תא הצוות היה מדוחס אוויר. בפנים האסטרונאוט יכול היה לשבת בתוך כיסא מותאם, כאשר המכשירים של הניסויים לפניו ומגן החום לגבו. מתחת לכיסא האסטרונאוט הייתה מערכת השליטה בתנאי הסביבה, אשר סיפקה את החמצן והם, ופינתה את הפחמן הדו-חמצני. אזור ה (recovery compartment) הכיל שלושה מצנחים, מצנח להתייצבות הנפילה החופשית ועוד שני מצנחים (אחד ראשי והשני לגיבוי). חלק משלב הנחיתה היה אמור להפרש עם השלחת מגן החום במהלך הנחיתה. {{הערה|שם=אלכסנדר|Alexander, C. C.; Grimwood, J. M.; Swenson, L. S. (1966). This New Ocean: a History of Project Mercury (PDF). USA: NASA. ISBN 1934941875.}}{{הערה|שם=קטפול|Catchpole, John (2001). Project Mercury - NASA's First Manned Space Programme. Chichester, UK: Springer Praxis. ISBN 1-85233-406-1}}. בקצה הייתה האנטנה שנועדה גם לתקשורת וגם חיישני ניווט. מערכת מילוט בזמן שיגור הכילה שלוש רקטות דלק מוצק שיכולים לירות בזמן תקלת שיגור ולהריח את תא הצוות מהמשגר. לחללית לא היה מחשב, אלא התבססו על חישובים שנעשו על הקרקע ותוצאותיהם שודרו במהלך הטיסה.
שורה 43:
מפעלי [[מקדונל איירקראפט קורפוריישן|מקדונל]] החלו לייצר את החללית '''מרקורי מס' 13''' במאי 1960. היא יועדה לטיסת MA-6 באוקטובר 1960, וסופקה לקייפ קנוורל ב־27 באוגוסט 1961. החללית והמשגר חוברו ב־2 בינואר 1962.
 
[[קובץ:Mercury-spacecraft-color.png|450px|ימין|כותרת=מבנה חללית מרקורי, 1-מנועי בלימה 2- מגן החום, 3-תא הצוות 4- תא החזרה (מכיל את מצנחי הנחיתה) 5- מערכת מילוט בזמן שיגור 6-אנטנה]]
{{-}}