בדחן – הבדלי גרסאות

{{פירוש נוסף|נוכחי=כינוי|אחר=[[סיפור קצר]] מאת [[אייזק אסימוב]]|ראו=בדחן (סיפור קצר)}}

 

מעמד הבדחן הלך והתפתח ב[[יהדות מזרח אירופה|קהילות ישראל במזרח אירופה]], והוא קנה לו כלים אמנותיים מגוונים, דיקלום ו[[מחזה|הצגה]], [[אלתור]], וזימרה ועוד. בתחילה, כונו הבדחנים 'לצים' או 'גחכנים', אולם בהמשך, בעקבות השיפור במעמדם, כונו בדחנים. בנוסף, נדרשה מהם שליטה מופלאה ב[[טקסט]]ים ה[[ארון הספרים היהודי|יהודיים]] על כל צורותיהם. במאתיים השנים האחרונות שלפני השמדת [[יהדות מזרח אירופה]], הפכו הבדחנים למנחים ולמנהלי ה[[טקס]]ים היהודיים; [[חופה|חופות]] ולידות, [[ברית מילה|בריתות]] ו[[פדיון הבן|פדיונות]], טקסי חג ה[[פורים]] ועוד, נוהלו על ידי הבדחנים, בלווית [[תזמורת]] [[כליזמר (נגן)|כליזמרים]] או בשירה עצמית.

אליקום צונזר השכיל לשלב בפזמוני הבדחנות שלו [[משל]]ים עממיים, [[מוסר השכל]] חכם ו[[ביקורת חברתית]] נוקבת. כל החברה היהודית, מכל המעמדות, נהתה אחר יצירתו העממית. והמשורר [[איציק מאנגר]] הגדירו כ"הבדחן הגדול, עתרת-תפארת של כל החתונות, מטיף המוסר הגדול וחורז החרוזים הנפלא אשר לעמך ישראל".

 

 

בתרבויות שונות מקובלים דמויות בדיוניות של בדחנים ששימשו ב[[סיפור עם|סיפורי עם]] בלבד, כמו [[ג'וחא]] ב[[ארצות ערב]] ו[[ואן דר מרווה]] בהולנד.