|
|
|
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשארה אחמטובה ב[[לנינגרד]] המכותרת על ידי הגרמנים. משם היא חולצה במטוס, לפי פקודתו האישית של סטלין - שעל אף כל הרדיפות החשיב אותה כ"נכס" חשוב של התרבות הרוסית - ופונתה ל[[טשקנט]], שם שהתה עד סוף המלחמה.
===לאחר מלחמת העולם ה-IIהשנייה===
עם תום המלחמה חזרה אחמטובה ללניגרדללנינגרד. תחילה נראה היה שהשלטונות עזבו אותה לנפשה, בייחוד בהתחשב בעובדה שבמהלך המלחמה היא כתבה שירים פטריוטיים שנועדו להרים את רוח העם. אולם דבר זה השתנה במהרה; ב-[[1946]] היא נפגשה בביתה עם [[ישעיהו ברלין]] שעבד באותה עת בשגרירות הבריטית בברית המועצות. ככל הנראה (כך לפחות טענה אחמטובה עצמה), קיומה של פגישה זו, בלא אישור מהשלטון, עוררה את חמתו של סטלין. ב-1946, יצא צו מיוחד של המפלגה הקומוניסטית, שתקף בחריפות את יצירתה של אחמטובה. ב-[[1949]] בנה, לב גומיליוב, נעצר שוב ונשפט ל-10 שנות מאסר במחנות עבודה. בעקבות מעצרו, שרפה אחמטובה שרפה שירים רבים, ואף את טיוטת המחזה "אנומה אליש" (על שם המילים שבהן נפתח סיפור הבריאה ה[[בבל]]י). למרות הכלהכול, אחמטובה לא התחרטה על הפגישה עם ברלין; חלק מהביוגרפים שלה מדברים על יחסה אליו כעל [[אהבה נכזבת]]. דמותו של ברלין מופיעה ככל הנראה בגרסאות המאוחרות של ה"פואמה ללא גיבור", ואחמטובה אף הקדישה לו את מחזור השירים "פריחת ורד הבר". אחמטובה וברלין היו עתידים להיפגש בעתשוב ביקורה של אחמטובה באנגליהרק ב-[[1965]] בעת ביקורה של אחמטובה באנגליה.
===שנות החיים האחרונות===
|
