פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוסרו 30 בתים, לפני שנתיים
אחידות במיקום הערות שוליים ביחס לסימני פיסוק, הסרת קישורים עודפים
|מקום קבורתו=
}}
'''רב חִסְדָא''' ה[[כהן]],{{הערה|רש"י למסכת חולין, דף מד עמוד ב}}, היה [[אמורא]] [[בבל]]י אשר חי בדור השני והשלישי של תקופת האמוראים, ב{{ה|מאה השלישית}} ו[[המאה הרביעית|הרביעית]]. מן האמוראים הבולטים בדורו, [[דיין (משפט עברי)|דיין]] ו[[ראש ישיבה|ראש]] [[ישיבת סורא]]. למד תורה מפי [[רב (אמורא)|רב]] ותלמידיו ומפי תלמידי [[שמואל (אמורא)|שמואל]], והיה [[תלמיד-חבר]] של [[רב הונא]]. אחרי פטירתם של רב הונא ו[[רב יהודה]], ראשי ישיבות סורא ו[[ישיבת פומבדיתא|פומבדיתא]], עמד רב חסדא בראש ישיבת סורא במשך 10 שנים.
 
רב חסדא נודע בשקדנותו ובתורתו, והיה ממעט [[שינה|לישון]] ב[[לילה|לילות]]. נשא ונתן בהלכה עם [[רב נחמן]], עם [[רב ששת]] ועם [[רבה בר רב הונא]]. תלמידיו נמנו עם גדולי הדור שאחריו, ובהם [[רבי זירא]] ו[[רבא]]. מאמריו של רב חסדא רבים והם מקיפים תחומים רבים ב[[הלכה]] וב[[אגדה (יהדות)|אגדה]], דברי [[מוסר]] ו[[דרך ארץ קדמה לתורה|דרך ארץ]]. החוקרים דנו בשאלה, האם שהה רב חסדא תקופה מסוימת ב[[ארץ ישראל]].{{הערה|ראו [[#רבותיו#שאלת נוכחותו בישיבת טבריה]].}}.
 
רב חסדא עסק בייצור [[שיכר]] בהצלחה רבה ו[[עושר|התעשר]] מכך.{{הערה|{{בבלי|פסחים|קיג|א}}.}}. לרב חסדא הייתה [[משפחה]] ענפה. בגיל 16 נישא לבתו של [[רב חנן בר רבא]], חתנו של רב. בנותיו נישאו ל[[תלמיד חכם|תלמידי חכמים]] מפורסמים, אחד מהם הוא האמורא רבא, שנישא לבתו לאחר שנפטר בעלה הראשון, האמורא [[רמי בר חמא]]. בניו נמנו עם חכמי הדורות הבאים.
 
==תולדותיו==
 
רב חסדא נולד בעיר ה[[האימפריה הסאסאנית|בבלית]] [[כפרי (בבל)|כפרי]], השוכנת סמוך ל[[נהר פרת]], דרומית לעיר [[סורא]]. רב חסדא היה [[כהן]].{{הערה|1={{בבלי|ברכות|מד|א}}}}. בעירו כפרי פעל [[בית דין (הלכה)|בית דינו]] של [[מר עוקבא]], [[ראש הגולה]], ורב חסדא היה ל[[מורה הוראה|מורה ההוראה]] בעירו.{{הערה|1={{בבלי|בבא מציעא|ו|ב}}; {{בבלי|עירובין|סב|ב|ללא=שם}}; {{בבלי|קידושין|מד|ב|ללא=שם}}; {{בבלי|עירובין|סב|ב|ללא=שם}}.}}.
 
רב חסדא נישא בגיל 16. לימים אמר על כך{{הערה|1={{בבלי|קידושין|כט|ב}}-ל ע"א.}}:
{{ציטוטון|האי דעדיפנא מחבראי - דנסיבנא בשיתסר, ואי הוה נסיבנא בארביסר, הוה אמינא ל[[שטן]] גירא בעיניך}} ("זה שעדיף אני מחבריי - מפני שנישאתי בגיל 16, ולוּ נישאתי בגיל 14 - הייתי אומר ל[[שטן]]: [[חץ]] בעיניך!"). כלומר, לשיטתו, אם היה נישא בגיל הנעורים, היה יכול להתגרות בשטן מבלי שיוכל השטן לפתות אותו [[חטא|לחטוא]].
 
רעייתו הייתה בתו של רב [[חנן בר רבא]], ונכדתו של [[רב (אמורא)|רב]].{{הערה|1={{בבלי|עבודה זרה|יא|ב}}: "אמר ליה רב חנן בר רב חסדא לרב חסדא: מאי קבועין הן? אמר לו, הכי אמר אבוה דאימך...". כלומר, כך אמר סבך, אבי אימך, וזו שמועה הלכתית שנאמרה שם בשם רב חנן בר רבא. רב חנן בר רבא היה חתנו של רב - מסכת חולין, צה ע"ב ועוד, "רב הוה אזיל לבי רב חנן בר רבא חתניה".}}. החכמים למדו את ההלכה מהנהגותיה שהיו מכוונות ומדויקות על פי ההלכה כפי פסיקותיו של רב חסדא.{{הערה|{{בבלי|מועד קטן|ט|ב}}.}}.
 
===מצבו הכלכלי===
בצעירותו היה עני, ואף נמנע מאכילת [[ירקות]] כדי שלא לגרות את [[תיאבון|תיאבונו]]. [[עושר|עושרו]]ו הגיע מעסק להכנת שיכר שהיה בבעלותו. כעשיר היו לו [[עבד]]ים, וגם [[שדה (חקלאות)|שדות]], שאותם מסר ל[[אריסות|אריסים]].{{הערה|1={{בבלי|שבת|קמ|ב}}; {{בבלי|פסחים|קיג|א|ללא=שם}}; {{בבלי|גיטין|מה|א|ללא=שם}}, {{בבלי|בבא קמא|צב|א|ללא=שם}}.}}.
 
בשל עושרו, רב חסדא היווה מופת למצב של [[תורה]] ו[[עושר]] במקום אחד, דבר שלא היה מצוי אצל החכמים. חתנו [[רבא]] השווה בין מצבו האישי הטוב של רב חסדא לבין זה של [[רבה בר נחמני]], באומרו{{הערה|1={{בבלי|מועד קטן|כח|א}}; בתרגום.}}: חיים, בנים ומזונות, תלויים ב[[מזל]] ולא ב[[זכויות (יהדות)|זכות]]. שהרי [[רבה בר נחמני|רבה]] ורב חסדא - שניהם חכמים וצדיקים היו, וראיה לכך בכך ששניהם, כאשר התפללו ל[[גשם|גשמים]], נענו מיד מהשמים, ולמרות זאת: רב חסדא חי תשעים ושתיים שנה, רבה לעומתו חי ארבעים בלבד; בבית רב חסדא - שישים שמחות, בבית רבה - שישים [[שכול|אסונות]]. בבית רב חסדא - אפילו לכלבים הביאו מזון משובח ואף נותר, בבית רבה - כשרצו האנשים לאכול - אפילו מאכלים גרועים לא מצאו.
==רבותיו==
===רב ושמואל ותלמידיהם===
רב חסדא מסר מאמרים אחדים בשמו של [[רב (אמורא)|רב]]. רב חסדא חיבב מאוד את דבריו של רב, ולפעמים היה מצטט מהם ומקדים להם את המלים: {{ציטוטון|דבר זה רבינו הגדול אמרו, [[הקדוש ברוך הוא|המקום]] יהיה בעזרו}}.{{הערה|{{בבלי|בכורות|מה|א}}, {{בבלי|נדה|מט|ב}}, {{בבלי|סוכה|לג|א}} רש"י ו[[הגהות הב"ח]] שם, וסוכה לה ב}}. העובדה שרב חסדא מסר שמועות בשמו של רב עשויה ללמד שרב חסדא היה תלמידו של רב, אך במקורות לא מובאת שיחה ישירה ביניהם; יש שהסיקו מעובדה זו שרב חסדא למד בצעירותו לפני רב, אך לא נחשב ממש בין תלמידיו אלא גדול תלמידיו של [[רב הונא]]. יש מי שערער גם על קביעה זו, וסבור - בניגוד לפרשנות המקובלת - שרב חסדא כלל לא למד לפני רב ורק אחרי פטירתו בא ללמוד ב[[סורא]], אצל [[רב הונא]].{{הערה|1={{בבלי|פסחים|קז|א}}, {{בבלי|נדה|מט|ב|ללא=שם}}, {{בבלי|ברכות|מג|א|ללא=שם}} ועוד. וראו: [[רש"י]] ביצה כה ע"ב ד"ה מדברי רבינו. הרב [[אהרן היימן]], "תולדות תנאים ואמוראים" כרך ב, הערך" רב חסדא. יואל פלורסהיים, "לתולדות חייו של רב חסדא", [[סיני (כתב עת)|סיני]], ע"א, עמ' קכב.}}.
 
על יחסו לדבריו של רב מסופר:
 
===אבימי ומר עוקבא===
בצעירותו למד רב חסדא אצל האמורא [[אבימי]]. לגבי הלכה מסוימת אמר לימים רב חסדא {{ציטוטון|קולפי טאבי בלעי מיניה דאבימי עלה דהא שמעתתא}}, כלומר: מכות גדולות קיבלתי מאבימי על שמועה זו, מפני שהיה רב חסדא מקשה לו עליה.{{הערה|1={{בבלי|מנחות|ז|א}} ו{{בבלי|ערכין|כב|א|ללא=שם}}; ועל-פי פירוש [[רש"י]] בערכין. ורש"י במנחות אף כתב "שהיה [[נידוי (הלכה)|מנדה]] אותו".}}. מסופר, כי מאוחר יותר שכח אבימי את [[מסכת מנחות]], ובא לפני רב חסדא שיזכיר לו אותה.
 
בעירו של רב חסדא, כפרי, כיהן [[מר עוקבא]] כ[[אב בית דין|אב בית הדין]], נוסף על המשרה המדינית שהייתה בידיו - [[ראש הגולה]]. רב חסדא למד אצל מר עוקבא, ולימים מסר בשמו מאמרים רבים בהלכה ובאגדה:.{{הערה|1={{בבלי|ברכות|י|ב}}, {{בבלי|עירובין|כא|ב|ללא=שם}} ועוד רבות.}}.
אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המתפלל בערב שבת ואומר "[[קידוש|ויכֻלו]]" שני [[מלאכי השרת]] המלווין לו לאדם מניחין [[יד]]יהן על [[ראש]]ו ואומרים לו: "וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר".{{הערה|1={{בבלי|שבת|קיט|ב}} ([[בראשית]] א, כט-לא; [[ישעיהו]] ו, ז).}}.
 
רבותיו של רב חסדא היו תלמידי רב ו[[שמואל (אמורא)|שמואל]]. מלבד רב, אבימי ומר עוקבא המוזכרים למעלה, ורב הונא, אשר יוזכר להלן, למד רב חסדא גם אצל [[רב שילא]]. עם רבותיו, שבשמם מסר מאמרים, נמנים רב [[ירמיה בר אבא]], [[זעירי]], [[רב יצחק]], [[רב קטינא]], רב [[חמא בר גוריא]] וכן מחותנו, רב [[חנן בר רבא]].{{הערה|1=רב שילא: {{בבלי|כתובות|עה|ב}}. רב ירמיה בר אבא: {{בבלי|זבחים|כה|א|ללא=שם}}, קט ע"ב, ועוד. זעירי: {{בבלי|עבודה זרה|לא|א|ללא=שם}}, מט ע"ב, ועוד. רב יצחק: {{בבלי|סוכה|מד|ב|ללא=שם}}, {{בבלי|ברכות|כז|א|ללא=שם}}, ירושלמי בבא בתרא פ"ג ה"א. רב קטינא: {{בבלי|ערכין|לב|א}}. רב חמא בר גוריא: {{בבלי|גיטין|פו|ב|ללא=שם}}, [[ילקוט שמעוני]] [[דברי הימים]]-א רמז תתרעח. רב חנן בר רבא: {{בבלי|חולין|סג|א}}.}}
 
===שאלת נוכחותו בישיבת טבריה===
רב חסדא מסר מאמרים גם בשמו של [[רבי יוחנן]], גדול אמוראי [[אמוראי ארץ ישראל]]. מסיבה זו, וממה שסיפר רב חסדא עצמו כי "למדתי אדם גדול, ומיהו - [[רבי אמי]]", סובר החוקר הרב [[אהרן היימן]], כי רב חסדא שהה ב[[ארץ ישראל]] תקופה מסוימת, ולמד תורה מפיהם. עוד מסופר בתלמוד כי אחרי פטירתו של רב הונא רבו, וההספד - שבו היה נוכח רב חסדא - העלו את ארונו לארץ ישראל; ואפשר להבין משם שרב חסדא המשיך עם מסע ה[[לווית המת|לוויה]] עד לארץ ישראל.{{הערה|1=ראו: רבי יוחנן ב{{בבלי|פסחים|קיז|א}}, {{בבלי|בבא בתרא|קכ|ב|ללא=שם}}, ועוד; רבי אמי ב{{בבלי|יבמות|כא|ב|ללא=שם}}. וכן ראו: הרב [[אהרן היימן]], '''תולדות תנאים ואמוראים''', כרך ב.}}.
לעומתו טוען החוקר [[יואל פלורסהיים]], כי רב חסדא לא עלה כלל לארץ ישראל; וכי הדברים שציטט מפיו של רבי אמי שמע ממנו טרם [[עלייה לארץ|עלייתו]] של רבי אמי לארץ ישראל; הדברים שמסר רב חסדא בשם רבי יוחנן שמע כנראה מתלמידיו של רבי יוחנן שבאו לבבל; ובהלווייתו של רב הונא השתתף רב חסדא רק בשעת ה[[הספד]] ובעוד הארון היה בבבל.{{הערה|1=יואל פלורסהיים, "לתולדות חייו של רב חסדא", [[סיני (כתב עת)|סיני]], עא, עמ' קכה, קכח-קכט. הרב [[רפאל הלפרין]], "[[אטלס עץ חיים]]", כרך ג, עמ' 104.}}.
 
ב[[תלמוד ירושלמי|תלמוד הירושלמי]] מובאים מאמרים רבים של רב חסדא, על דיונים של אמוראי ארץ ישראל; תופעה זו ייחודית לרב חסדא, בשונה מאמוראים בבלים אחרים. הסוברים כי רב חסדא עלה לארץ, רואים בה ראיה לשיטתם. השוללים את עלייתו של רב חסדא לארץ מסבירים שאמוראים מסוימים, מתלמידיו של רב חסדא, הם אלו שעלו לארץ ישראל ולימדו שם את תורת רבם.{{הערה|1=ראו: יואל פלורסהיים, "לתולדות חייו של רב חסדא", '''סיני''', ע"א, עמ' קכה-קלא.}}.
 
==עם רב הונא==
מכל רבותיו של רב חסדא, מרבים המקורות לתאר את הקשר של רב חסדא עם [[רב הונא]]. רב הונא היה ראש [[ישיבת סורא]] אחרי פטירת רב ושמואל, וכיהן בתפקיד זה 40 שנה. רב חסדא למד אצלו, וברבות הימים גדל והיה לו ל[[תלמיד-חבר]].{{הערה|1=[[איגרת רב שרירא גאון]]; [[תוספות]] על יבמות פג ע"ב, ד"ה אמרי.}}. יחד נקראו "זקני סורא" ו"חסידי בבל", ובסוגיות רבות מוזכר משא ומתן הלכתי ביניהם, הן בקושיות והן ב[[מחלוקת|מחלוקות]].{{הערה|1="סבי דסורא" - {{בבלי|סנהדרין|יז|ב}}. "חסידי דבבל" - {{בבלי|תענית|כג|ב|ללא=שם}}. מסר בשמו: {{בבלי|ביצה|יז|א|ללא=שם}}. משא ומתן תלמודי: {{בבלי| פסחים|עג|א|ללא=שם}}, {{בבלי|בבא קמא|עד|ב|ללא=שם}}, צז ע"א, ירושלמי שבת פרק א הלכה א, ועוד. מחלוקות ביניהם: {{בבלי|קידושין|טז|א}}, {{בבלי|ברכות|ל|ב|ללא=שם}}, {{בבלי|שבת|קטו|ב|ללא=שם}}, {{בבלי|בבא קמא|קיט|א|ללא=שם}}, {{בבלי|תמיד|לא|ב|ללא=שם}}, ועוד.}}.
 
לפעמים סייע רב חסדא לפסיקותיו של רב הונא בעזרת הידע התורני הרחב שזכה לו. כך למשל מסופר, כי אמר רב הונא: לא יערה אדם [[שיכר]] [[תמר (עץ)|תמרים]] דרך קיסמים המשמשים כ[[מסננת]] ב[[לילה]], שמא תיפול [[תולעת]] על המסננת ואחר כך תיפול לתוך ה[[כוס (כלי)|כוס]], ויעבור על איסור אכילת "[[שרץ]] השורץ על הארץ" (כי למחרת יחשוב שלא יצאה מן השיכר והיא בגדר "[[תולעת]] המים" שאינה אסורה מן התורה). אמר לו רב חסדא לרב הונא: ישנה [[ברייתא]] המסייעת לדבריך: "כל השרץ השורץ על הארץ" - לרבות [[יבחוש]]ין שסיננָן (שאסורים). משמע מכאן, שאסורים הם מפני שסינן אותם, אבל אם לא סינן - מותר.{{הערה|1={{בבלי|חולין|סז|א}} ([[ויקרא]] יא, כט).}}.
 
===מחלוקות הלכתיות===
בין רב חסדא לבין רבו היו גם מחלוקות בהלכה. אחת מהם היא בדין [[היזק ראייה]], שלפיו כאשר יש כותל בין שתי דירות או חצרות, חובה על שני הדיירים לבנות ביניהם [[מחיצה (הלכה)|מחיצה]]. כאשר יש שתי חצרות זו למעלה מזו, וקרקעית האחד גבוהה מחבירתה. רב הונא ורב חסדא דנו ביניהם מי נושא בהוצאות החלק התחתון של [[גדר]] בין החצרות, שמתחת לקרקעית הדירה העליונה. לפי רב הונא על העליון להשתתף רק בחלק המחיצה שבשטח שבו קרקעית דירתו, כי אין עליו להפסיד בחלק הגדר שבשטח שבו אין דירתו קיימת, ולפי רב חסדא שניהם בונים בשותפות מלמטה.{{הערה|1={{בבלי|בבא בתרא|ו|ב}}.}}.
 
ב[[מסכת בבא מציעא]], בהלכות [[השבת אבדה]], הוזכר במשנה דינו של אדם שמצא [[אבדה]] של אביו ואבדה של רבו, ויכול להשיב רק אחת מהן לבעליה: "אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי [[העולם הבא]]". במסגרת הדיון התלמודי במשנה זו,{{הערה|1={{בבלי|בבא מציעא|לג|א}}.}}, שאל רב חסדא את רב הונא: "תלמיד וצריך לו רבו מאי?" - תלמיד שלומד גם אצל רב אחר ומשמיע לרבו שמועות הלכתיות ששמע מפי אחרים (ונמצא שגם הוא "לימד" מעט את רבו מתורתם של אחרים), האם אבדתו של הרב - שכאן אינו רבו הבלעדי - קודמת לאבדת אביו? את השאלה הבין רב הונא כרמז אליו וכהתרסה כלפיו, ולכן ענה: חסדא, חסדא, איני צריך לך, אתה צריך לי עד ארבעין שנין. כלומר, "עד מלאת לך לפני ארבעים שנה, שבמלאת ארבעים שנה עומד התלמיד על דעת רבו".{{הערה|1=פירוש [[רבנו חננאל]] שם; וכוונתו למאמרו של [[רבה בר נחמני|רבה]] ב{{בבלי|עבודה זרה|ה|ב}} "אמר רבה, שמע מינה: לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין", ובלשון רש"י שם: "לא קאי איניש אדעתיה דרביה - לדעת סוף דעתו ותבונתו, עד ארבעים שנה". ובדומה לזה כתב ה[[מהרש"א]] בבבא מציעא (חידושי אגדות): "משום דאמרינן [[פרק חלק]] 'כל המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר [[שכינה]]', ומצינו בשכינה, שהיו ישראל נזופין ארבעים שנה במדבר על שהרהרו אחר השכינה, ומזה יתבי ארבעים תעניתים, יום לשנה".}}. ההמשך מסופר בתלמוד. שני החכמים הקפידו זה על זה, ולא באו זה לפני זה. ישב רב חסדא ו[[צום|צם]] ארבעים תעניות משום שנפגע רב הונא מדבריו, ורב הונא ישב וצם ארבעים תעניות משום שחשד בכוונתו של רב חסדא.
 
===יחסיהם ודברי הערכה===
רב חסדא שימש דוגמה לתלמיד שכיבד את רבו וסירב להורות הלכה במקומו, שלא לפגוע בסמכותו. לפי דברי [[רב יוסף]] ל[[אביי]], בדיון על האיסור [[המורה הלכה בפני רבו|להורות הלכה במקום רבו]], "אפילו ביעתא בכותחא בעו מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא, ולא אורי", אפילו על אכילת [[ביצה (מזון)|ביצה]] ב[[כותח]] (מאכל [[חלב]]י) - דבר שברור שמותר הלכתית - שאלו את רב חסדא, בימיו של רב הונא, ולא הורה. בסורא, עירו של רב הונא, סירב רב חסדא להורות הלכה. אבל בעירו של רב חסדא, כפרי, נחשב רב חסדא למורה ההלכה.{{הערה|1={{בבלי|עירובין|סב|ב}}.}}.
 
ביושבם לפני [[ראש הגולה]], נמנע רב חסדא לדבר ולדרוש בפני רב הונא, והמתין עד צאתו, רק אז דרש. פעם אחת שמע רב הונא את הדרשה מבחוץ, ושיבח אותה ואת אומרה, רב חסדא. היה זה כאשר ראש הגולה שאל את רב הונא, מנין שאסור ללבוש כלילא? (רש"י: "היו עושין עטרות ל[[חתן|חתנים]], יש של [[זהב]] ו[[כסף (יסוד)|כסף]] צבועות ומצוירות ב[[גפרית]] ו[[מלח בישול|מלח]] שקורין ניי"ל, ויש של [[ורד|וורד]] ו[[הדס]]") רב הונא השיב לו כי האיסור הוא מ[[דרבנן]], וכמו ששנינו במשנה: "בפולמוס של [[אספסיינוס]] גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס". בינתיים קם רב הונא להתפנות. אמר לו רב חסדא: כתוב בפסוק{{הערה|1={{תנ"ך|יחזקאל|כא|לא}}.}}: {{ציטוטון|כֹּה אָמַר ה' אלהים הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה זֹאת לֹא זֹאת הַשָּׁפָלָה הַגְבֵּהַ וְהַגָּבֹהַ הַשְׁפִּיל}}, וכי מה עניין [[מצנפת (בגד כהונה)|מצנפת]] אצל עטרה? הרי מצנפת מ[[בגדי כהונה]] היא! - אלא לומר לך: בזמן שמצנפת בראש [[כהן גדול]] - עטרה בראש כל אדם, נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול - נסתלקה עטרה מראש כל אדם. בינתיים בא רב הונא, ואמר לרב חסדא: האלהים! (לשון [[שבועה (יהדות)|שבועה]]), האיסור אינו אלא מ[[דרבנן]]מדרבנן, (והפסוק בעטרה של [[מלך]] מיירי, שהיה מתנבא שתיבטל ה[[כהונה]] [[גלות|ויגלה]] [[צדקיהו]] בגולה"), אלא חסדא שמך וחסדאין מילך (=חסודים ונאים דבריך).{{הערה|1={{בבלי|גיטין|ז|א}} (לאיסור "עטרות חתנים" או "כלילא" ראו גם {{בבלי|סוטה|מט|א}}-ב).}}.
ב[[תלמוד ירושלמי|ירושלמי]] מובא גרסה שונה, ולפיו דרשה זו צוטטה לפני [[רבי יוחנן]] בארץ ישראל, וכאשר שמע אותה הוא שיבח את רב חסדא ואמר: "הוא חסד ודבריו חסד".{{הערה|1=ירושלמי, סוטה פרק ט הלכה טו.}}.
 
רב הונא שאל את בנו, [[רבה בר רב הונא]] (בצעירותו): מדוע אינך מצוי אצל רב חסדא, שמחודדות הלכותיו? הבן ענה לו שרב חסדא עוסק ב"ענייני העולם" ונותן לו הדרכות בענייני [[בריאות]], במקום ללמדו תורה. נענה האב - רב הונא - ואמר לבנו: הוא עוסק בחיי הבריוֹת, ואתה אומר שעוסק ב"ענייני העולם"? כל שכן, לך אליו!{{הערה|1={{בבלי|שבת|פב|א}}.}}
 
===בפטירת רב הונא===
לאחר פטירתו של רב הונא, הנחה רב חסדא את הנוכחים שטיפלו ברב הונא והוציאוהו מן הבית למסע ה[[הספד]] וה[[לוויה]].{{הערה|שם=הערה_ג|1={{בבלי|מועד קטן|כה|א}}.}}.
 
כשנפטר רב הונא, רצו החכמים להניח [[ספר תורה]] על מיטתו לכבודו, לומר שקיים מה שכתוב בספר התורה. אמר להם רב חסדא: דבר שסבר בחייו שאסור לעשותו, עכשיו נקום לעשות לו? כך שמעתי משמו של [[רב תחליפא]], שסיפר כי ראה את רב הונא שרצה לשבת על מיטתו, והיה מונח [[ספר תורה]] עליה, והפך [[כד]] על הקרקע ושם את ספר התורה עליו. מכאן שסובר: אסור לשבת על גבי [[מיטה]] שספר תורה מונח עליה.
 
כאשר רצו תלמידיו של רב הונא להוציא את מיטתו מביתו כדי לקברו, הם לא הצליחו להוציא את המיטה מן ה[[דלת]], ומכיוון שכך, הם רצו לשלשלה דרך הגג החוצה, אמר להם רב חסדא: הרי למדתי מרב הונא עצמו שפסק כי חכם - כבודו דרך פתח. רצו להעביר אותו ממיטה למיטה אחרת (במיטה קטנה, שתצא דרך הפתח). אמר להם רב חסדא, כך למדתי ממנו: חכם - כבודו במיטה ראשונה.
 
==חבריו==
רב חסדא עמד בקשרים עם גדולי הדור, האמוראים הבולטים שבתקופתו. בנו של רב הונא רבו, [[רבה בר רב הונא]], היה חברו של רב חסדא. פעמים רבות בתלמוד הם מוזכרים יחד, באחדות מהן מסופר שישבו בצוותא כחברי ב[[בית דין (הלכה)|בית הדין]] והפליגו יחד ב[[ספינה]]. בצעירותו של רבה בר רב הונא שלח אותו רב הונא ללמוד אצל רב חסדא, אשר הדריך אותו בענייני [[בריאות]]. רב חסדא נשא ונתן הרבה עם [[רב נחמן]] ועם [[רב ששת]]. פעמים רבות בתלמוד מסופר על מפגש של רב חסדא עם אחד מהם או עם שניים מהם.{{הערה|1=רבה בר רב הונא: {{בבלי|שבת|י|א}}, פב ע"א, {{בבלי|חולין|קב|ב|ללא=שם}}, {{בבלי|שבועות|מח|ב|ללא=שם}}, {{בבלי|מנחות|לו|א|ללא=שם}}, ירושלמי ברכות פרק ב הלכה א. רב נחמן: {{בבלי|עירובין|מג|ב}}, {{בבלי|סנהדרין|ח|א|ללא=שם}}. רב ששת: {{בבלי|ברכות|ל|א}}, לג ע"א, {{בבלי|עירובין|סז|א|ללא=שם}}.}}.
 
כך למשל מוזכרים דיונים משפטיים בין בתי הדין של רב חסדא ורב נחמן. אחת מהם התקיימה, כאשר בבית דינו של רב חסדא בא אדם לתבוע את חבירו שהכה את חבירו בידית של מעדר. רב חסדא הסתפק כמה הם סכום [[תשלומי בושת|תשלומי הבושת]] על פעולה כזו, שלח לרב נחמן: כידוע, מנהג הדיינין לגבות מן הבועט את חבירו ב[[ברך|ארכובתו]] של בועט שלושה [[סלע (מטבע)|סלע]]ים ל[[תשלומי בושת]], לפי שגדולה בושת מכת הארכובה מדחיפת היד, לבעיטה (ב[[רגל]]) - חמישה סלעים, להכאה ב[[אוכף]] של [[חמור]], - שלושה עשר; אך מה דינו של המכה את חברו בידית של [[מעדר]] או במעדר עצמו? שלח לו רב נחמן: חסדא, חסדא, [[קנס#קנסות ביהדות|קנס]]א אתה מגבה ב[[בבל]]?! (תשלום הבושת נחשב ל"קנס" שאין גובים אותו בבבל מחוסר סמכות לכך).{{הערה|1={{בבלי|בבא קמא|כז|ב}}.}}.
 
חבר אחר של רב חסדא היה [[רב ששת]]. מסופר שכשהיו נפגשים זה עם זה הם רעדו מפחד זה מגדולתו בתורה של זה. [[שפתיים|שפתיו]] של רב חסדא היו מרתתות מה[[ברייתא|ברייתות]] של רב ששת (שהיה בקי מאוד) ומפחד שישאלנו שאלה או יפריך את דבריו באחת הברייתות שאינו בקי בהן, ואילו רב ששת, היה מזדעזע כל גופו מפלפולו של רב חסדא.{{הערה|1={{בבלי|עירובין|סז|א}}. על פי תרגום הרב [[עדין שטיינזלץ]].}}.
 
אודות קשריו עם רב נחמן ורבה בר רב הונא מסופר, כי כאשר פעם אחת נקלע רב נחמן ל[[סורא]], נכנסו אליו רב חסדא ו[[רבה בר רב הונא]]. אמרו לו: יבוא מר ונעקור את הוראתם של רב ושמואל בנושא [[שבועה (יהדות)#השבועה בתלמוד ובהלכה|שבועות]]. רב נחמן הגיב בשלילה, כשהוא מביע אי חשק לעקור תקנה של רב ושמואל, שמתורתם ינק כה הרבה והתבטא בתמיהה: טרחתי ובאתי כל ה[[פרסה (מידת אורך)|פרסאות]] הללו בשביל לעקור את תקנתם של רב ושמואל? אלא בואו ונחליט שלא להרחיב את התקנה הנזכרת.{{הערה|1={{בבלי|שבועות|מח|ב}}.}}.
 
רבה בר רב הונא כינה את רב חסדא בתואר "חבירינו הבקיאים בדבר הלכה".{{הערה|{{בבלי|גיטין|פו|ב}}.}}. סיפור אחר אודותיו וחברו רבה בר רב הונא, הוא אודות זהירותם המשותפת מדברים שעלולים להביא על שליטת כשפים. רב חסדא ורבה בר רב הונא היו הולכים (מפליגים) ב[[ספינה]]. אמרה להם גבירה אחת (שהייתה [[גוי]]ה): הושיבוני עימכם בספינה! לא הסכימו. אמרה [[כישוף|לחש]], ואסרה את הספינה. אמרו הם דבר, ושחררו את הספינה. אמרה להם המכשפת: מה אעשה לכם, אין לי שליטה עליכם, מפני שאינכם מקנחים את עצמכם בבית הכיסא ב[[חרס]], אינכם הורגים [[כינה]] על בגדיכם, ואינכם לוקחים [[ירק]] לאוכלו, מאגודה שנאגדה על ידי מוכר ירק.{{הערה|1={{בבלי|חולין|קה|ב}}.}}.
 
כן היו לו, לרב חסדא, מחלוקות בהלכה ומשא ומתן הלכתי עם [[רב המנונא (השלישי)|רב המנונא]], רב [[נתן בר אושעיא]], רב [[יצחק בר אבדימי]], [[עולא]] ועוד.{{הערה|1=רב המנונא: {{בבלי|שבת|קנ|א}}, {{בבלי|ברכות|מא|ב|ללא=שם}}, {{בבלי|עירובין|כה|א|ללא=שם}}, ירושלמי הוריות פרק ג הלכה ב. רב נתן בר אושעיא: {{בבלי|מכות|ג|א}}, {{בבלי|יבמות|פט|א|ללא=שם}}, {{בבלי|חולין|קלח|א|ללא=שם}}. רב יצחק בר אבדימי: {{בבלי|סנהדרין|נו|ב}}, צו ע"ב. עולא: {{בבלי|ברכות|נח|ב}}, {{בבלי|תענית|ד|ב|ללא=שם}}.}}.
 
במיוחד מסופר על קשריו הקרובים עם רב המנונא, שעימו בילה רבות יחד.{{הערה|{{בבלי|שבת|צז|א}}; {{בבלי|שבת|פב|א}}; {{בבלי|ברכות|מא|ב}}; {{בבלי|שבת|קנ|א}}; וב{{בבלי|ברכות|כב|ב}}.}}. רב חסדא נמנה בין מעריציו הגדולים של רב המנונא והוא היה תמיד מספר לרבו [[רב הונא]] על רב המנונא שהוא אדם גדול.{{הערה|שם=רב חסדא|{{בבלי|קידושין|כט|ב}}.}}. בתלמוד מסופר שפעם אחת התלהב רב חסדא כל כך מדבריו של רב המנונא, עד שאמר: "מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך" {{גודל|1|(מי יתן לנו רגליים של ברזל, ונלך אחריך תמיד - [[רש"י]])}}.{{הערה|{{בבלי|ברכות|מא|א}}.}}.
 
===תלמידיו ומוסרי הלכות בשמו===
בית מדרשו מנה תלמידים רבים. בתלמוד מובא כי [[אליהו הנביא]] מסר משמועותיו לפני האמורא [[רבה]]. לפי גרסה אחרת מדובר היה ב[[שד (מיתולוגיה)|שד]] שהיה מסייע לחכמים, ושמו יוסף שידא.{{הערה|{{בבלי|ערובין|מג|א}}.}}. עם הבולטים שבתלמידי רב חסדא נמנים שני חתניו המפורסמים - [[רבא]], לימים ראש ישיבת פומבדיתא ב[[מחוזא]], ו[[רמי בר חמא]]. גם בניו, [[חנן בר רב חסדא|רב חנן]], [[נחמן בר רב חסדא|רב נחמן (בר רב חסדא)]] ו[[תחליפא בר רב חסדא|רב תחליפא]], למדו לפניו.
 
רבא ורמי בר חמא, היו לומדים רבות יחדיו, ובתלמוד מוזכרים עשרות דיונים משותפים שלהם. מסופר, כי כשהיו עומדים מלפני רב חסדא אחרי שלימד אותם, היו חוזרים יחד מה ששמעו מפיו של רב חסדא: דבר פלוני אסור, דבר פלוני מותר, ולאחר מכן היו חוזרים ומעיינים ב[[סברה (הלכה)|סברת ההלכות]], והאם יש להקשות עליהם.{{הערה|1=רש"י: "מה טעמו של דבר, ואם יש להשיב [=להקשות] כלום". {{בבלי|סוכה|כט|א}} (לפי גרסת מסורת הש"ס).}}. למרות שרמי בר חמא היה תלמידו המובהק וחתנו של רב חסדא, כאשר רב חסדא שאל אותו הלכה מסוימת, הוא אמר לו כי יאמר לו אותה רק לאחר שישמש אותו בדבר מסוים,{{הערה|{{בבלי|בבא קמא|כ|ב}}.}}, ופרשני התלמוד הסבירו זאת בכך שאין התורה נקנית אלא ביגיעה, בדומה ל[[אבימי]] שבא לפני תלמידו רב חסדא כדי ללמוד את מסכת מנחות אותה שכח ולא קרא לו שיבוא לפניו, מפני שכתוב{{הערה|{{בבלי|מגילה|ו|ב}}.}} {{ציטוטון|יגעת ומצאת - תאמין}}.{{הערה|{{בבלי|מנחות|ז|א}}, על פי פירוש רש"י.}}.
 
על הגדולים שבתלמידיו נמנו גם רב [[אידי בר אבין]]. [[רבי זירא]] היה לרב חסדא כ[[תלמיד-חבר]]. כן מסרו מאמרים בשמו [[רפרם בר פפא]], [[רב שיזבי]], רב [[חייא בריה דרבה]], [[רבה בר שילא]] ועוד. גם רב [[נחמן בר יצחק]] מסר בשמו מאמר אחד.{{הערה|1=רבא: {{בבלי|סוכה|כט|א}} (גרסת מסורת הש"ס), {{בבלי|יומא|עה|ב|ללא=שם}}, {{בבלי|עירובין|קג|ב|ללא=שם}}, ירושלמי שבת פרק ז הלכה א. רמי בר חמא: {{בבלי|סוכה|כט|א}} (כנ"ל), {{בבלי|מנחות|נח|א|ללא=שם}}, פד ע"א, פז ע"ב, {{בבלי|עירובין|ח|ב|ללא=שם}}. רב חנן בר רב חסדא: {{בבלי|שבת|מח|א|ללא=שם}}, {{בבלי|עבודה זרה|יא|ב|ללא=שם}}, {{בבלי|חולין|סג|א|ללא=שם}}. רב נחמן בריה דרב חסדא: {{בבלי|שבת|קמז|א|ללא=שם}}. רב תחליפא בר רב חסדא: {{בבלי|גיטין|לא|ב|ללא=שם}}. רב אידי בר אבין: {{בבלי|פסחים|קא|ב|ללא=שם}}, {{בבלי|עירובין|נט|ב|ללא=שם}}. רבי זירא: {{בבלי|ברכות|מט|ב|ללא=שם}}, {{בבלי|ביצה|לג|ב|ללא=שם}}, ירושלמי שביעית פרק י הלכה א. רפרם בר פפא: {{בבלי|ברכות|נט|א}}. רב שיזבי: {{בבלי|שבת|קלו|ב|ללא=שם}}, {{בבלי|עירובין|פ|ב|ללא=שם}}. רב חייא בריה דרבה: {{בבלי|סנהדרין|סט|ב|ללא=שם}}, {{בבלי|עבודה זרה|מט|ב|ללא=שם}}. רבה בר שילא: {{בבלי|שבת|לג|א|ללא=שם}}. רב נחמן בר יצחק: {{בבלי|עבודה זרה|סג|א|ללא=שם}}.}}.
 
===צאצאיו וחתניו===
רב חסדא התברך בבנות, והוא לימד אותן הלכות [[צניעות (יהדות)|צניעות]]. הבנות נישאו ל[[תלמיד חכם|חכמים]] ידועים. בת אחת נישאה ל[[רמי בר חמא]], ולאחר פטירתו של רמי בר חמא נישאה ל[[רבא]]. בת אחרת נישאה ל[[עוקבא בר חמא|רב עוקבא בר חמא]], אחיו של רמי בר חמא, "ובדקו חכמים מ[[סורא]] ועד [[נהרדעא]], ולא מצאו (אחים כהנים הנשואים לאחיות כהנות), חוץ מבנותיו של רב חסדא, שהיו נשואות לרמי בר חמא ולמר עוקבא בר חמא, ואף על פי שהן היו כהנות - הם (בעליהן) לא היו כהנים".{{הערה|1=בבלי, ברכות מד ע"א; בבא בתרא יב ע"ב.}}. אודות נישואיה של בתו לרמי בר חמא מסופר בתלמוד, כי בת רב חסדא הייתה יושבת בכנפי אביה. היו יושבים לפניו רבא ורמי בר חמא. אמר לה: מי מהם את רוצה? אמרה לו: את שניהם. אמר רבא: ואני אחרון. יש נוסחה שמסיימת את המעשה במלים "וכן הוה" - וכן היה. לאחר פטירתו של רמי בר חמא ולאחר שנפטרה גם אשתו הראשונה של רבא, נשא רבא את בת רב חסדא.
 
לרב חסדא היו בנים, שנמנו על ה[[אמוראים]] של הדורות הבאים. לגבי בניו [[חנן בר רב חסדא|רב חנן]],{{הערה|1=ראה מאמרו של הרב היימן אודותיו [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=43957&hilite=30e2409e-cab0-4711-9756-e921a9e0e626&st=%D7%97%D7%A0%D7%9F+%D7%91%D7%A8+%D7%90%D7%9E%D7%99&pgnum=54 כאן]}}, [[נחמן בר רב חסדא|רב נחמן]] ו[[תחליפא בר רב חסדא|רב תחליפא]], מן התלמוד עולה כי למדו לפניו.{{הערה|1=ראו לעיל בפרק "[[#תלמידיו ומוסרי הלכות בשמו|תלמידיו]]".}}. שני אמוראים נוספים מוזכרים כבניו, אך בתלמוד אין מסופר שלמדו לפניו - והם [[רב מרי ורב פינחס]]. אותם שני חסידים, שיש אומרים שהיו רב מרי ורב פינחס בני רב חסדא, היו שניהם מקיימים את ההלכה האומרת שיש להעניק לשַמָּש העובד כ[[מלצר]] בסעודה מכל מין ומין, אלא שאחד מהם הקדים ונתן לו לאכול לפני הסעודה, ואילו השני היה מאחר שנותן לשמש לאכול מכל המאכלים רק אחרי הסעודה. זה שהקדים להאכיל (את השמש) - [[אליהו]] היה מדבר איתו, וזה שאיחר להאכיל - לא היה אליהו מדבר איתו.{{הערה|1=בבלי, כתובות סא ע"א.}}. במקום אחר מסופר כי היה להם [[יין]] שנשדד בידי [[גויים]] באמצעות יהודי שהוכרח לסייע בכך, והמעשה בא לדין לפני [[רב אשי]].{{הערה|1={{בבלי|בבא קמא|קיז|א}}. לפי גרסתינו מדובר היה ב"רב מרי בריה דרב פנחס דרב חסדא", כלומר בנכדו של רב חסדא, ולא בשני בניו.}}. במדרש מוזכר גם בן בשם רבא בר רב חסדא.{{הערה|1={{תנאים ואמוראים|ג|226|עמודים=1059}}.}}.
 
שני בנים נוספים שמוזכרים כבני רב חסדא הם [[מר ינוקא ומר קשישא בני רב חסדא|מר ינוקא ומר קשישא]].{{הערה|1={{בבלי|בבא בתרא|ז|ב}}, [[תוספות]] בבא קמא קמא ע"א ד"ה לדידי.}}. משמעות השמות היא "ילד" ו"קשיש", ושני הסברים ניתנו לכך:
# רש"י פירש: "שני בנים היו לרב חסדא, ו[[שם פרטי|שם]] שניהם שווין, אלא שהגדול קורין לו מר קשישא ולצעיר קורין לו מר ינוקא".{{הערה|1=פירוש רש"י, כתובות פט ע"ב ד"ה מר ינוקא.}}.
# ואילו [[בעלי התוספות]] חלקו על פירושו של רש"י וכתבו להפך: "הוא הגדול, ועל שם שנולד בינקותו של רב חסדא קרי ליה מר ינוקא. ומר קשישא הוא הצעיר, ונולד בקשישותו של רב חסדא".{{הערה|1=[[תוספות]] בבא בבא בתרא ז ע"ב ד"ה מר ינוקא.}}.
 
בזיהוים של מר ינוקא ומר קשישא כבני רב חסדא יש קושי מסוים. החוקר הרב אהרן היימן העלה אפשרות שאביהם הוא אדם אחר שנקרא רב חסדא, ואינו האמורא המפורסם רב חסדא. זאת מפני שמר קשישא נמצא פעמים רבות בתלמוד הבבלי במשא ומתן הלכתי עם [[רב אשי]], שנפטר כ-118 שנה אחרי רב חסדא, וכדברי הרב היימן "ואם מר ינוקא נולד בינקותיה דרב חסדא איך יהיה בישיבת רב אשי, שהוא קרוב לשתי מאות שנה?!".{{הערה|1=כן נכתב גם ב"אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים" (בעריכת ד"ר [[מרדכי מרגליות]]), ערך מר ינוקא ומר קשישא (כרך ב).}}. אבל במפרשים מקובלת הקביעה שמר ינוקא ומר קשישא הם בני האמורא המפורסם רב חסדא. ואף הרב היימן חזר בסופו של דבר להסביר כדברי המפרשים, שבאמת היו בני רב חסדא הנודע, אך נולדו קרוב לפטירת רב חסדא, והראשון נקרא בשם ינוקא והשני בשם קשישא (כי נולד בזקנותו של רב חסדא לעומת אחיו שהיה יותר צעיר ממנו), ולכן לא מצינו בשום מקום שידברו עם אביהם או שיאמרו הלכה בשמו, כי לא זכו להכירו מעולם.{{הערה|1=ראו תוספות בבא קמא דף קמא ע"א ד"ה לדידי; הרב אהרן היימן, "תולדות תנאים ואמוראים", ערך רב חסדא (כרך ב) וערך מר ינוקא ומר קשישא (כרך ג).}}. ההיסטוריון הרב [[זאב יעבץ]] שיער כי מר ינוקא ומר קשישא אינם בנים נוספים של רב חסדא, אלא כינויים לשניים מבניו שנזכרו לעיל.{{הערה|1="תולדות ישראל" כרך ז עמ' 137.}}.
 
לרב חסדא היו, מלבד בניו שהיו מן החכמים, חתנים רבים שהיו מן החכמים, על כך מובא בתלמוד כי הוא אמר "בשבילי - בנות עדיפות לי מבנים". ועוד אמר: "בת תחילה - סימן יפה לבנים".{{הערה|שם=הערה_ב|1=בבלי, בבא בתרא, דף קמא ע"א.}}. לפי פירושו של ה[[רשב"ם]] הסיבה היא מכיוון שלא נתקיימו לו בנים, ובניו נפטרו בצעירותם. אך בעלי ה[[תוספות]] אינם מקבלים פרשנות זו, והם מונים את בניו הרבים של רב חסדא ששמותיהם נמצאו בתלמוד: רב נחמן בר רב חסדא, מר ינוקא ומר קשישא בני רב חסדא, רב חנן בר רב חסדא, וכן רב מרי ורב פנחס בני רב חסדא ב[[מסכת בבא קמא|הגוזל בתרא]]. מסיבה זו מפרש ל[[ר"י הזקן|ר"י]] מבעלי התוספות, שהסיבה לכך שהוא העדיף בנות מבנים, לפי '''שהיו חתניו גדולי הדור''': רבא, ורמי בר חמא, ומר עוקבא בר חמא.
 
==בבית הדין==
רב חסדא כיהן כ[[דיין (משפט עברי)|דיין]]. בחלק מהדינים ישב ב[[בית דין (הלכה)|בית הדין]] עם חברו, רבה בר רב הונא. עליהם מסופר, שפעם אחת ישבו לדון כל היום, ולעת ערב חלש לבם והצטערו על שלא [[לימוד תורה|עסקו בתורה]] באותו היום. כדי להניח את דעתם, הביא לפניהם רב [[חייא בר רב מדפתי]] דרשה אקטואלית{{הערה|1={{בבלי|שבת|י|א}}.}}: "ויעמוד העם על [[משה]] מן הבוקר עד הערב"{{הערה|1=[[שמות]] יח, יג.}} - וכי תעלה על דעתך ש[[משה]]שמשה יושב ודן כל היום כולו? תורתו מתי נעשית? אלא לומר לך: כל דיין שדן דין [[אמת (פילוסופיה)|אמת]] לאמיתו אפילו שעה אחת - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא ב[[מעשה בראשית]].
 
באחד מן הדינים שבאו לפניו היה מעורב איש שיצא לו שם של אדם אלים. הנתבע טען שיש לו עדים, אך הם יסרבו מלבוא לבית הדין מחששו של האדם האלים, ורב חסדא פסק שמכיוון שכך, על האדם האלים להביא עדים לטובתו, וכל עוד לא יבואו עדים לאחד משני הצדדים תפסק ההלכה לטובתו. פסק זה נחשב כפסק חריג מול הכלל [[המוציא מחבירו עליו הראיה]], אך הוא נקבע על ידי רב חסדא כקנס לאנשים אלימים שמטילים אימה על העדים מלבוא לדין התורה.{{הערה|1={{בבלי|בבא מציעא|לט|ב}}.}}
 
בדין תורה אחר, הוא יסד חידוש בדין [[הודאת בעל דין]]: [[רב אידי בר אבין]], מבחירי תלמידיו, בא לדין תורה לפניו עם אחד מקרוביו. לרב אידי בר אבין היה סכסוך עם אותו קרוב על [[דקל]] שהניח קרוב משותף שלהם. כל אחד משניהם טען שהוא [[קרוב (הלכה)|קרוב]] יותר הלכתית למת, ומכיוון שכך הוא [[ירושה (משפט עברי)|היורש על פי המשפט העברי]]. על פי המשפט העברי, כאשר שני אנשים באים לדין ולאף אחד מהם אין ראיות לצדקת טענותיו, לא מתערב בית הדין במעשה, ו[[כל דאלים גבר]] - מי שאלים וחזק יותר תופס את החפץ או הקרקע השנויה במחלוקת עד לבירור האמת.{{הערה|פירוש הרשב"ם ב{{בבלי|בבא בתרא|לד|א}}.}}. לאחר תקופה מסוימת, הודה אותו קרוב לרב אידי בר אבין שרב אידי קרוב יותר משפחתית לקרובם המשותף שנפטר. כמובן, שרב אידי קיבל לרשותו את הדקל, אלא שאז טען רב אידי שמכיוון שהקרוב הודה לטענתו עליו להחזיר גם את כל פירות הדקל שאותם אכל שלא כדין, מהיום בו תפס את הדקל בכוח, אך הקרוב לא הסכים לשלם את שוויים. רב חסדא שדין התורה בא לפניו, התבטא בחריפות: "זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא?" כאשר הוא מסביר כי טענתו של רב אידי שגויה מיסודה; כוחה של הודאת בעל דין אינה בבירור האמת, אלא המודה - כאילו נותן מתנה מדעתו. מכיוון שההודאה התבצעה רק עכשיו, היא חלה רק מעתה והלאה, ולא על הפירות שכבר נאכלו. [[אביי]] ו[[רבא]] חלקו על פסק דין זה של רב חסדא.{{הערה|{{בבלי|בבא בתרא|לג|א}}, לפי פירוש ה[[רשב"ם]].}}
 
לפי פרשנותו וגירסתו של [[רבינו חננאל]], סיום הסיפור היה שונה: רב אידי הביא [[עדים]] שהוא יותר קרוב, ולכן העמידו את הקרקע בידו, על פי הכלל [[אין ספק מוציא מידי וודאי]]. כאן התעורר הוויכוח בין רב חסדא לאביי ורבא, האם יש להאמינו על הפירות שאכל, שעליהם אין עדים, ב[[מיגו]] שיכול היה לטעון שלא אכל פירות מהדקל מעולם - כטענת רב חסדא, או שמא מכיוון שכבר נפסק במשפט שהקרקע שייכת לרב אידי, חל הדין גם על הפירות - שבהכרח שייכים לבעל הקרקע, ולא מועיל [[מיגו]] באופן כזה.{{הערה|מובא בתוספות ד"ה ה"ג בבא בתרא ל"ג ע"א.}}.
 
רב חסדא היה מחשיב מאוד את דין ה[[מיגו]] בדיני התורה שבאו לפניו, והיה פוסק שגם יש [[עדים]] כנגד הטענה הנתמכת ב"מיגו", תנצח טענת המיגו. כך למשל, באו לפניו שני אנשים בדין תורה על הקרקע, כאשר עדים מעידים על אחד מהם ש[[ירושה (משפט עברי)|ירושה]] היא לו מאבותיו, ועדים אחרים מעידים על השני ש[[חזקת קרקעות]] עומדת לטובתו, שכן אכל בקרקע שלוש שנים. אלא שבאופן כזה, אין משמעות לחזקת הקרקעות האומרת כי יש [[חזקה (הלכה)|להניח]] מספק שהקרקע של המחזיק, שהרי עדים מעידים אחרת, אך טענת ה[[מיגו]]המיגו תכריע את דין התורה - לפי שיטת רב חסדא, שהרי יכול היה לטעון המחזיק שקנה את הקרקע מהראשון שהעדים מעידים שהקרקע שלו, וממילא לא תהיה סתירה בין העדים לחזקת הקרקעות האומרת שיש להניח שהקרקע שלו, ומכיוון שיש לו מיגו, העדיפות בדין התורה היא שלו וידו על העליונה. ה[[ראשונים]] מסבירים כי על ידי המיגו בית הדין יחרוג מהמשמעות הסבירה של טענותיו, ויסביר שמה שטען השני שהקרקע הייתה תמיד שלו הכוונה היא שמוחזקת היא בידו ללא כל עוררין כאילו ירשה מאבותיו, למרות שקנאה מבעל הדין השני, ששלו הייתה. אביי ורבא חלוקים גם על פסק דין זה של רב חסדא.{{הערה|{{בבלי|בבא בתרא|לג|ב}}.}}.
 
==ראש ישיבת סורא==
בראשית תקופת האמוראים פעלו בבבל שתי [[ישיבה|ישיבות]] מרכזיות: [[ישיבת סורא|בסורא]] - בראשותו של [[רב (אמורא)|רב]], וב[[נהרדעא]] בראשותו של [[שמואל (אמורא)|שמואל]]. לצידן התקיימו ישיבות קטנות בערים אחרות, כמו ישיבתו של [[רב אסי]] בעיר [[הוצל]]. אחרי פטירתם של רב ושמואל התמנה רב הונא לראש ישיבת סורא תחת רב (שנת [[ד'י"ד]], [[253]] לערך). רב הונא כיהן בתפקידו 40 שנה. העיר נהרדעא, עירו של שמואל, נחרבה שנים אחדות אחרי פטירתו בידי [[אודנט נזרוס]], המכונה פפא בר נצר. במקביל, נוסדה [[ישיבת פומבדיתא|ישיבה חדשה]] בראשותו של [[רב יהודה]], מתלמידיהם המובהקים של רב ושמואל, בעיר [[פומבדיתא]]. במשך 40 שנות כהונתו של רב הונא בישיבת סורא היו כל חכמי בבל (ולאחר פטירת [[רבי יוחנן]] ו[[אלעזר בן פדת|רבי אלעזר]] אף חכמי [[ארץ ישראל]]) כפופים לרב הונא, וקיבלו אותו עליהם כראש חכמי הדור. לאחר פטירתו של רב הונא ([[ד'נ"ז]], [[297]]) היה רב יהודה ראש לחכמי בבל. כל חכמי דורו היו כפופים לו, ובאו לפניו לפומבדיתא. מצב זה נמשך כשנתיים, עד לפטירתו של רב יהודה (שנת [[ד'נ"ט]], [[299]]).
 
לאחר פטירתו של רב יהודה חזרה הגדולה לסורא, לידיו של רב חסדא. רב חסדא התמנה לתפקיד ראש ישיבת סורא בהיותו בגיל 82, שנתיים אחרי פטירת רבו, רב הונא, והיה לראש הישיבה השלישי (אחרי רב ורב הונא). תפקיד זה נשא רב חסדא עד לפטירתו, כעבור עשר שנים. ואילו בפומבדיתא לא הוסמך ראש ישיבה תחת רב יהודה, משום שגדולי תלמידיו, [[רבה בר נחמני|רבה]] ו[[רב יוסף]], לא אבו ליטול את התפקיד הרם, ובאו ללמוד לפני רב חסדא בסורא. רב [[הונא בר חייא]] כיהן כראש ישיבה בלתי-רשמי בפומבדיתא, אך עם תלמידים רבים; לאחר מכן, בסוף ימיו של רב חסדא, הועבר התפקיד לידיו של רבה, כאשר נֵאות לקבלו. אחרי פטירתו של רב חסדא ([[ד'ס"ט]], [[309]]), המשיך הלימוד בישיבת סורא בהנהגתו של [[רבה בר רב הונא]], או [[רבה בר חייא]] (נוסח אחר). אולם לא התמנה ראש ישיבה רשמי בישיבת סורא עד לימיו של [[רב אשי]], כ-60 שנה אחר כך.{{הערה|1=[[איגרת רב שרירא גאון]].}}.
 
==מתורתו==
מאמריו של רב חסדא רבים מאוד ומקיפים את כל תחומי ה[[יהדות]]. ב[[תלמוד בבלי|תלמוד הבבלי]] וב[[תלמוד ירושלמי|תלמוד הירושלמי]] הובאו מאמרים רבים בשמו - ב[[הלכה]] וב[[אגדה (יהדות)|אגדה]], דברי [[מוסר]], [[דרך ארץ קדמה לתורה|דרך ארץ]], [[בריאות]] ו[[טבע|הוויות העולם]]. רבים מהם היוו נושא לדיון תלמודי רחב, ופתח לסוגיות רבות בשני התלמודים.{{הערה|אחדים ממאמריו יובאו כאן (חלקם מתורגמים מ[[ארמית]], ולעתים בתוספת מילות ביאור}}.
 
===שיטתו===
[[קובץ:RavHisdaB.jpg|שמאל|ממוזער|340px|רבים ממאמריו של רב חסדא הובאו בתלמוד הירושלמי, ואמוראי ארץ ישראל דנו בהם יותר מבדבריו של כל אמורא בבלי אחר.{{הערה|1=י' פלורסהיים, "לתולדות חייו של רב חסדא", סיני עא עמוד קכט.}}. עמוד לדוגמה מן התלמוד הירושלמי ב[[מסכת בבא בתרא]], שבו מובאים שלושה ממאמריו ההלכתיים של רב חסדא.]]
רב חסדא מוזכר פעמים רבות מאוד בשני התלמודים (בירושלמי לפעמים נקרא רב חסדי או חסדאי). נתון זה מאפשר לעקוב אחרי דבריו בכל מקום וללמוד מהם על שיטה מסוימת שהייתה לו - בלימוד ובנקודות עקרוניות, בתירוץ קושיות ובניסוח.{{הערה|1=על-פי ר' אחיקם קשת, "[[קובץ יסודות וחקירות]]", מהדורת ה'[[תשס"ח]], עמ' 815, 839.}}.
 
רב חסדא היה ידוע ב[[פלפול]] ובכוח הסברות.{{הערה|1={{בבלי|ערובין|סז|א}}.}}. דרכו הייתה לעסוק במדרש הכתובים ולמצוא בפסוקי ה[[מקרא]] מקור להלכות מסוימות, ולפעמים אחדות השתמש במליצת הכתוב.{{הערה|1={{בבלי|שבת|קיז|ב}}, {{בבלי|זבחים|יח|ב|ללא=שם}}, {{בבלי|עירובין|נא|א|ללא=שם}}. על פי הרב [[זאב יעבץ]], תולדות ישראל, כרך ז עמ' 138.}}. כך למשל מובא בתלמוד: אמר רב חסדא: אכל [[בשר (מזון)|בשר]] - אסור לאכול (אחריו) [[גבינה]], אכל גבינה - מותר לאכול בשר. אמר לו רב [[אחא בר יוסף]] לרב חסדא: בשר שבין ה[[שיניים]] מהו? קרא עליו (את הפסוק){{הערה|1=[[במדבר]] יא, לג.}}: "הבשר עודנו בין שיניהם" (משמע שגם כשהוא בין השיניים עדיין נקרא בשר, ואסור לאוכלו עם גבינה).{{הערה|1={{בבלי|חולין|קה|א}}.}}.
 
בסוגיות רבות בתלמוד עוסק רב חסדא בזיהוי מקורות [[תנא]]יים, [[משנה|משניות]] ו[[ברייתא|ברייתות]], שנאמרו באופן סתמי. הוא מצביע על ה[[תנא]] שאמר אותה, ומראה שתוכנוֹ של המקור התנאי הזה תואם שיטה של תנא מסוים, ואינו מוסכם על רוב החכמים. לעתים מצביע רב חסדא מפורשות על חוסר התאמה בין המשנה לבין שיטתו של תנא מסוים. בחלק מן המקרים יש אמורא אחר שחולק על רב חסדא בזיהוי, ולרוב זהו [[רבא]], חתנו.{{הערה|1={{בבלי|ברכות|טו|א}}; {{בבלי|יומא|יד|א|ללא=שם}}, נא ע"ב; {{בבלי|ביצה|כח|א|ללא=שם}}; {{בבלי|נדרים|פט|א|ללא=שם}}; ועוד.}}. כך, לדוגמה, במשנה העוסקת בדברים האסורים ב[[יום הכיפורים]], נאמר ש"האוכל והשותה אין מצטרפין". כלומר, אם אדם אכל ביום הכיפורים פחות מהכמות המוזכרת במשנה, אינו חייב [[מלקות (הלכה)|מלקות]] או [[כרת]]. ואם שתה פחות מן השיעור (לשתייה יש שיעור אחר, המפורט שם במשנה) - אינו חייב מלקות וכרת, שאין האכילה והשתייה מצטרפים. בדיון התלמודי על משנה זו נאמר{{הערה|1={{בבלי|יומא|פא|א}} (בתרגום). המשנה שם בדף עג ע"ב.}}: האוכל והשותה אין מצטרפין. מיהו ה[[תנא]]התנא (שלימד הלכה זו)? אמר רב חסדא: ב[[מחלוקת]] שנויה, ו[[רבי יהושע]] היא (שסובר ששני איסורים שהשיעור שלהם שונה אינם יכולים להצטרף. המקור של דבריו הוא לגבי דיני [[טומאה]] ב[[מסכת מעילה]])... [[רב נחמן]] אמר: אפילו תאמר שמשנה זו דעת חכמים היא (ומוסכמת על כולם. שבדיני טומאה חכמים חולקים על רבי יהושע, כי טומאה היא דבר אחד גם אם השיעור שונה, אבל ביום הכיפורים מדובר בשני איסורים שונים לגמרי).
 
רב חסדא התנגד לגישה שדינים מסוימים - כגון [[הקדש (הלכה)|הקדש]], [[טומאה]] ו[[קידושין]] - יכולים לפקוע מעצמם בלא מעשה, גישה שהובילו [[רבי יוחנן]] ותלמידיו, ובבבל נאמרה בדרך-כלל מפיו של [[רבה בר נחמני]]. את התנגדותו ביטא רב חסדא לא אחת במלים {{ציטוטון|מאן ציית לך ולרבי יוחנן רבך?}} - מי יציית לך ולרבי יוחנן רבך? לרוב מתפתח בעקבות זאת דיון תלמודי בבירור דעתו של רבי יוחנן מול דעתו של רב חסדא.{{הערה|1=כגון: {{בבלי|נדרים|נט |א}},{{בבלי|מעילה|יב|א}}, {{בבלי|פסחים|לג|ב}}, {{בבלי|קידושין|נט|ב}}. המובאה שלהלן היא מן {{בבלי|שבועות|י|ב}} (בתרגום).}}. אמר [[עולא]] אמר רבי יוחנן: [[קרבן תמיד|תמידין]] שלא הוצרכו לציבור (שנשארו מיותרים) - נפדים תמימים. ישב רבה ואמר את השמועה ההלכתית הזאת. אמר לו רב חסדא: מי יציית לך ולרבי יוחנן רבך? וכי קדושה שבהן להיכן הלכה?!
 
במחלוקת העקרונית אם [[מחשבה|הרהור]] נחשב כדיבור או לא, סבור היה רב חסדא ש"הרהור לאו כדיבור דמי", כלומר, תוקפו ההלכתי של הרהור אינו כתוקפו של דיבור. בזה חלק על [[רבינא]], שלדעתו "הרהור כדיבור דמי".{{הערה|1={{בבלי|ברכות|כ|ב}}.}}.
 
אופיינית לרב חסדא הלשון "מרי דיכי", שמשמעותה: בעל הדברים הללו. בפנייה בלשון זו משתמש רב חסדא כפתיחה לקושייה שיש לו על הלכה שנאמרה, כשמקשה את קושייתו לפני בעל הדברים.{{הערה|1={{בבלי|בבא קמא|מט|א}}; {{בבלי|זבחים|מג|ב|ללא=שם}}; {{בבלי|חולין|צ|ב|ללא=שם}}.}}.
 
בסוגיות אחדות השתמש רב חסדא בהסבר, כתשובה לקושיה, ש"[[מידת חסידות]] שנו כאן". כלומר, ההלכה הנידונית אינה מעיקר הדין, אלא בגדר של [[לפנים משורת הדין]] ו"מידת חסידות". אחת מהן היא בדיני [[אונאה]], באדם שנתן לחברו [[מטבע]] שחוק כתשלום, שגם אחרי שעבר הזמן הנדרש לתביעת אונאה ב[[בית דין (הלכה)|בית דין]] מצווה עליו להחליף לו אותה במטבע טובה.{{הערה|1={{בבלי|בבא מציעא|נב|ב}}; וראו עוד {{בבלי|שבת|קכ|א|ללא=שם}} ו{{בבלי|חולין|קל|ב|ללא=שם}}.}}.
 
לפעמים היה רב חסדא משיב על קושיה בדברי [[תנאים]] באמירה שיש להבדיל ב[[הלכה]] מסוימת בין אדם בריא לחולה. כך, לדוגמה, במשנה שעוסקת בחינוך ילדים קטנים לצום ולהתענות ביום הכיפורים. לשון המשנה: "התינוקות (פחות מגיל [[בר מצווה]] או [[בת מצווה]]), אין מענִּין אותן ביום הכיפורים, אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שנתיים (לפני הגיעם למצוות), בשביל שיהיו רגילין במצוות". דברי התלמוד על משנה זו{{הערה|1={{בבלי|יומא|פב|א}} (בתרגום). שיטה זו של רב חסדא מובאת גם בנושאים אחרים, ראו יומא כג ע"א, נדה לז ע"ב.}}: אם שנתיים (לפני גיל מצוות) מחנכים אותם, שנה (לפני גיל מצוות) צריך לומר (הרי זה ברור!)? אמר רב חסדא: לא קשה, הא - בחולה, הא - בבריא (כלומר, ילד בריא מחנכים להתענות ביום הכיפורים שנתיים לפני הגיעו לגיל מצוות, וילד חלש מתחנך לכך רק בשנה שלפני בר המצווה שלו).
 
רב חסדא עסק בעצות ל[[זיכרון]] הלימוד. הוא אמר: אין [[תורה]] נקנית אלא בסימנין, שנאמר "שימה בפיהם", [[אל תקרי]] 'שימה' אלא 'סימנה'.{{הערה|1={{בבלי|עירובין|נד|ב}}; דברים לא, יט.}}.
 
===ממאמריו בהלכה===
בדיני [[אבלות (יהדות)|אבלות]],{{הערה|1={{בבלי|מועד קטן|יז|ב}}.}}, אמר אודות ה[[ברייתא]] {{ציטוטון|תכפוהו אבליו בזה אחר זה, הכביד [[שיער|שער]]ו - מיקל ב[[סכין|תער]], ומכבס כסותו ב[[מים]], בתער - אבל לא ב[[מספריים]], במים - ולא ב[[סבון|נתר]] ולא ב[[חול]]}} - {{מונחון|זאת אומרת|ברייתא זו משמיעה לנו}} אבֵל אסור בתכבוסת.
 
רב [[יצחק בר שילא]] מסר משמו אמרה אודות [[כבוד תורה]], אותה שמע רבו [[רב מתנה]] מרב חסדא: האב שמחל על [[כיבוד הורים|כבודו]] - כבודו מחול, הרב שמחל על כבודו - אין כבודו מחול.{{הערה|1={{בבלי|קידושין|לב|א}}.}}.
 
====כהונה====
ככהן, מסר רב חסדא הלכות רבות בדיני [[ברכת כהנים]]{{הערה|1={{בבלי|סוטה|לט|א}}-ב, בתרגום.}}:
*מה מברך? אמר [[רבי זירא]] אמר רב חסדא: אשר קדשנו בקדושתו של [[אהרן]], וציוונו לברך את עמו [[ישראל]] באהבה. כשעוקר רגליו (ללכת לברך) מה אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו, שתהא ברכה זו שציוויתנו לברך את עמך ישראל - לא יהא בה מכשול ועוון. וכשמחזיר פניו מן הציבור (מסתובב בסיום הברכה) מה אומר? הורה רב חסדא לרב עוקבא ודרש: רבונו של עולם, עשינו מה שגזרת עלינו, עשה עימנו מה שהבטחתנו, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל...{{הערה|1=[[דברים]] כו, טו.}}.
*אמר [[רבי זירא]] אמר רב חסדא: אין הקורא רשאי לקרות "כהנים" (לפני תחילת הברכה) עד שיכלה "[[אמן (דת)|אמן]]" מפי הציבור; ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה - עד שיכלה דיבור מפי הקורא (החזן המקריא להם את מילות הברכה); ואין הציבור רשאין לענות "אמן" - עד שתכלה ברכה מפי הכהנים; ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת - עד שיכלה "אמן" מפי הציבור.
*ואמר רבי זירא אמר רב חסדא: אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הציבור עד שיתחיל [[שליח ציבור]] ב"[[ברכת שים שלום|שים שלום]]"; ואינן רשאין לעקור רגליהם ולילך - עד שיגמור שליח צבור "שים שלום".
* אמר רב חסדא: אין הכהנים רשאים לכופף קִשרי אצבעותיהן,{{הערה|1=פירוש רש"י: "לכוף קשרי אצבעותיהם - שפושטין אצבעותיהם כשמברכין, ולאחר שגמרו - סוגרין אגרוף שלהם כשאר בני אדם. 'קשרי אצבע' הם החוליות שכופפים ופושטין בהם".}}, עד שיחזרו פניהם מן הציבור.
 
בדיני עבודת [[בית המקדש]], נאמר במשנה שכהן ערל (לא [[ברית מילה|מהול]]) פסול מעבודה במקדש ובהקרבת ה[[קורבן (יהדות)|קרבנות]].{{הערה|1=בבלי, זבחים כב ע"ב.}}. אודות השאלה מה המקור לכך, אמר רב חסדא: דבר זה מתורת [[משה]] רבינו לא למדנו, מדברי [[יחזקאל בן בוזי]] למדנו{{הערה|1=[[יחזקאל]] מד, ט.}}: "כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי".
 
====משפט עברי====
בדיני [[עדות (משפט עברי)|עדות]], אסורים קרובי משפחה להעיד זה על זה ב[[בית דין (הלכה)|בית הדין]]. בתלמוד מוקדשת סוגיה נרחבת להגדרת הקרובים ורמת הקירבה שנכללת באיסור עדות זה. במסגרת זו התייחס רב חסדא לשאלה האם מחותנים מותרים להעיד זה על זה{{הערה|1={{בבלי|סנהדרין|כח|ב}} ופירוש רש"י.}}: אמר רב חסדא: אבי חתן ואבי כלה - מעידין זה על זה, ואינם דומים זה לזה אלא כמגופה (=מכסה [[חבית]]) שאינה מתאימה לחבית (כלומר, אינם נחשבים כקרובים).
 
אחד ממאמריו ההלכתיים שמסר רב חסדא, בשם רבו, מר עוקבא, עוסק במזונות האישה והילדים של אדם שנעשה [[שוטה]]: מי שנשתטה, בית דין יורדין לנכסיו, וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר. משמעותן של המילים "ודבר אחר" בהקשר זה, לפי ביאור התלמוד שם, נתונה ב[[מחלוקת]] [[אמוראים]], והביטוי מכוון ל[[תכשיט]]ים לאשתו או ל[[צדקה]].{{הערה|1={{בבלי|כתובות|מח|א}}.}}. בדיני מזונות של יתומה שהתייתמה מאביה והאחים מפרנסים אותה על פי תנאי הכתובה, קבע רב חסדא כי "בת - אצל אמה" מקומה הטבעי של הבת הוא אצל אמה, ולכן היורשים צריכים לפרנס את הבת למרות שהיא אצל אמה ואינם אוכלת עם אחיה בביתם.{{הערה|{{בבלי|כתובות|קב|ב}}.}}.
 
====תפילה ובית הכנסת====
רב חסדא היה עוסק גם בהלכות [[בית הכנסת]] ו[[תפילה]]. אודות כך מסופר, שאמר לו רבא ל[[רפרם בר פפא]]: אמור לנו אדוני מן הדברים הטובים שאמרת בשמו של רב חסדא בעניין בית הכנסת! אמר לו, כך אמר רב חסדא: מהו שכתוב (כלומר, מהי דרשת הפסוק) "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב"{{הערה|1={{תנ"ך|תהילים|פז|ב}}.}}? - אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות.{{הערה|{{בבלי|ברכות|ח|א}}.}}.
 
רב חסדא אסר להרוס [[בית כנסת]] עד שייבנה בית כנסת אחר. יש אומרים שטעמו היה מחשש פשיעה - שמא לא ייבנה בית הכנסת, ויש שסוברים שמטעמי צורכי תפילה תיקן זאת, שמא לא יהיה היכן להתפלל עד שייבנה בית הכנסת החדש.{{הערה|1={{בבלי|בבא בתרא|ג|ב}}.}}.
 
הוא הורה, כי על האדם להראות בעצמו שחביבה עליו הכניסה לבית הכנסת, ואינה נראית עליו כמשוי. מסיבה זו הוא הורה, שיש להיכנס לבית הכנסת פנימה במרחק של שני פתחים (שמונה [[טפח]]ים), ושם להתפלל, כי אם ייכנס לפתח בית המדרש ויישאר סמוך לפתח, נראה הדבר כאילו קשה עליו לשהות בבית הכנסת ואינו נכנס פנימה כדי שיוכל לצאת במהירות.{{הערה|{{בבלי|ברכות|ח|א}}. ברש"י: שני פתחים רוחב יכנס לפנים, שלא ישב סמוך לפתח דנראה עליו כמשוי עיכוב בית הכנסת ויהא מזומן סמוך לפתח לצאת.}}. אך אם מקומו הקבוע הוא ליד הפתח, אין בעיה זו קיימת,{{הערה|שם=שו"ע צ|שולחן ערוך או"ח סימן צ.}}, סיבה אחרת היא שהישיבה ליד הפתח, גורמת ליושב להציץ מחוץ לפתח ומסיחה את דעתו מהתפילה,{{הערה|שו"ע סימן צ', בבאר הגולה צויין כמקור, [[ארבעה טורים|טור]] בשם [[מהר"ם מרוטנבורג]].}}, ולפי טעם זה אם הדלת אינה פתוחה לרחוב אלא לפרוזדור אין בכך כל בעיה.{{הערה|שם=שו"ע צ}}.
 
לפי פרשנות אחרת, הוראתו הייתה לשהות זמן מועט, כשיעור הליכת שני פתחים (שמונה טפחים) לאחר הכניסה לבית הכנסת עד לתפילה, כדי להשיג יישוב הדעת בשעת התפילה. כי אם האדם מתחיל להתפלל מיד בכניסתו לבית הכנסת אין דעתו מיושבת עליו.{{הערה|נפסק ב{{שולחן ערוך|אורח חיים|צ|כ}}, ובבאר הגולה הביא המקור "ירושלמי וארחות חיים".}}. להלכה{{הערה|{{רמב"ם|תפילה|ח|ב}}. {{שולחן ערוך|אורח חיים|צ|כ}}.}} נפסק שנכון לקיים את דבריו של רב חסדא לפי כל הפירושים. מכוח אמרה זו של רב חסדא, נהגו כיום לעשות עזרה (כעין פרוזדור) לפני בית הכנסת, כדי לקיים את הוראתו של רב חסדא לפי הפרשנות שיש לשהות מהלך "שני פתחים"{{הערה|[[משנה ברורה]] או"ח סימן צ' סעיף קטן ס"א, בשם ה[[ב"ח]] וה[[מגן אברהם]], ומסיים "וכן נהגו כהיום בכל מקום".}} ובכך יוצאים ידי חובה לפי כל הפירושים.
 
נוסח [[תפילת הדרך]] מסר [[רבי יעקב (אמורא)|רבי יעקב]] בשמו של רב חסדא{{הערה|1={{בבלי|ברכות|כט|ב}}.}}: כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך. מאי תפילת הדרך? יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום, ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך, ותשלח ברכה במעשי ידי, ותתנני לחן ל[[ספירה (קבלה)#חסד|חסד]] ול[[רחמים]] בעיניך ובעיני כל רואי, ברוך אתה ה' שומע תפלה.
 
===מדרשותיו ב[[מוסר]] ובאגדה===
רב חסדא היה עוסק רבות באגדה, והיה לו אמורא שישב לפניו והיה מסדר לפניו את אגדות התלמוד.{{הערה|{{בבלי|ערובין|כא|א}}.}}.
 
* רב חסדא אמר: לעולם ישכים אדם ב[[יום שישי|ערב שבת]], לטרוח ולזמן הוצאת שבת להוצאת [[שבת]]. הוא הביא ראיה לכך מ[[פרשת המן]]. זמן לקיטת ה[[מן]], הייתה בשעת [[בוקר]] מוקדמת כמו שנאמר {{ציטוטון|וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר}}.{{הערה|{{תנ"ך|שמות|טז|כא}}.}}. על סדר ה[[יום שישי|יום השישי]] נאמר בתורה כי {{ציטוטון|וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ}}, - כלומר: מיד לאחר שיביאו את המן בהשכמה, יכינו אותו לאכילה. ומכאן, שיש להשכים ביום השישי כדי להכין את צורכי שבת.{{הערה|1={{בבלי|שבת|קיז|ב}}. {{תנ"ך|שמות|טז|ה}}.}}.
 
* אמר רבא, ויש אומרים רב חסדא: אם רואה אדם שייסורין באין עליו - [[חשבון נפש|יפשפש במעשיו]], שנאמר "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'". פשפש ולא מצא - יתלה ב[[ביטול תורה]], שנאמר: "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו". ואם תלה ולא מצא - בידוע ש[[ייסורים של אהבה|ייסורין של אהבה]] הם, שנאמר: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח".{{הערה|1={{בבלי|ברכות|ה|א}}. {{תנ"ך|איכה|ג|מ}}; {{תנ"ך|תהילים|צד|יב}}; {{תנ"ך|משלי|ג|יב}}.}}.
 
* אמר רב חסדא: בדור [[המבול]] לא נגזרה גזרה על [[דגים]] שֶׁבַּ[[ים|יָּם]], שנאמר: "מכל אשר בחרבה מתו", ולא דגים שבים.{{הערה|1={{בבלי|זבחים|קיג|ב}}; {{תנ"ך|בראשית|ז|כב}}.}}.
 
* אמר רב חסדא: [[נישואין|נישאת]] פחותה מבת עשרים - [[לידה|יולדת]] עד גיל ששים, בת עשרים - יולדת עד ארבעים, בת ארבעים - שוב אינה יולדת.{{הערה|1={{בבלי|בבא בתרא|קיט|ב}}.}}.
 
* אמר לו רב חסדא ל[[אבימי]]: קיבלנו ב[[מסורת (יהדות)|מסורת]], ש[[מסכת עבודה זרה]] של [[אברהם|אברהם אבינו]] ארבע מאות פרקים הייתה; ואנחנו שונים רק חמישה, (ב[[משנה]] שלנו יש 5 פרקים במסכת עבודה זרה), וגם אותם איננו מבינים.{{הערה|1={{בבלי|עבודה זרה|יד|ב}}.}}.
 
===קדושה ומידות טובות ===
 
רב חסדא הרבה להטיף אודות מידות טובות, בין חברים ובין איש לאשתו. הוא היה אומר: {{ציטוטון|לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי [[פילגש בגבעה]] הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל}},{{הערה|{{בבלי|גיטין|ו|ב}}; ראו {{תנ"ך|שופטים|יט}}.}}, מאמר דומה של רב חסדא קובע, כי תוקפנות בבית מחריבה את הבית כ[[תולעת]] האוכלת [[שומשום|שומשמים]] ומחסלת אותם.{{הערה|{{בבלי|סוטה|ג|ב}}.}}.
 
ב[[מסכת שבת]] מובאת הנחייתו של רב חסדא לבנותיו: "נקיט מרגניתא בחדא ידיה, וכורא בחדא ידיה. מרגניתא - אחוי להו, וכורא לא אחוי להו, עד דמיצטערן, והדר אחוי להו".{{הערה|1={{בבלי|שבת|קמ|ב}} ורש"י שם ד"ה נקיט מרגניתא. ראו בסוף הקטע מדברי רב חסדא, שבתמונה בערך זה.}} על פי [[פירוש רש"י לתלמוד|פירוש רש"י]] זו המלצה להאריך ב[[משחק מקדים|משחק המקדים]] על-מנת להגביר את תשוקתו של בן הזוג. על פי פירושם של ה[[גאונים]] המובא בחידושי ה[[ריטב"א]], בא רב חסדא ללמד את בנותיו, שלא בהקשר המיני, "שדבר המוצנע מושך יותר מדבר גלוי ואפילו הוא פחות בערכו ממנו".{{הערה|חידושי הריטב"א, מסכת שבת, דף קמ עמוד ב. הציטוט הוא מהפירוש ב[[תלמוד שטיינזלץ]] שם.}}
 
לפי גישתו של רב חסדא, לעולם לא יתעלמו בשמים מתוקפנות מילולית בין אדם לחבירו, ואדם שפגע בזולתו תמיד יענש על כך; הוא היה אומר: כל השערים ננעלים חוץ משערי [[אונאה]], שנאמר: {{ציטוטון|הנה ה' נצב על חומת אנך (לשון אונאה) ובידו אנך}}.{{הערה|1={{בבלי|בבא מציעא|נט|א}} {{תנ"ך|עמוס|ז|ז}}}}. רב חסדא עצמו שימש מופת לדוגמה של אדם המקפיד על כבוד חברו, ולמרות שרב חסדא היה מעיר על קיום ה[[הלכה]] במידת הצורך, הוא עשה זאת באופן מכובד ביותר. כך למשל מסופר שכאשר רב חסדא מצא את [[רב חננאל]] שהיה [[סופר סת"ם|כותב]] [[ספר תורה|ספרי תורה]] שלא מן הכתב (בעל פה). אמר לו:
{{ציטוטון|ראויה כל ה[[תורה]] כולה להיכתב על פיך, אלא (אבל) כך אמרו [[חז"ל|חכמים]]: אסור לכתוב [אפילו] אות אחת שלא מן הכתב}}.{{הערה|1={{בבלי|מגילה|יח|ב}}.}}.
 
חטא ה[[גאווה]] וגסות הרוח היה נחשב אצלו כחטא חמור ביותר; אודות כך הוא אמר, שכל אדם שיש בו גסות הרוח - אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר:{{הערה|1={{תנ"ך|תהילים|קא|ה}}.}}: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תקרי 'אותו' אלא 'אִתו לא אוכל'. יש שגורסים דרשה זו על מספרי [[לשון הרע]], שנאמר: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית".{{הערה|1={{בבלי|סוטה|ה|א}}. יש אומרים שמדובר באמרה של [[מר עוקבא]] (ראו בתלמוד שם).}}
 
הוא ייחס את סילוק ה[[שכינה]] מעם ישראל לחטאי עריות. הוא הסביר, שבתחילה, קודם שחטאו [[עם ישראל|ישראל]] (ב[[עריות]]) - הייתה [[שכינה]] שורה עם כל אחד ואחד, שנאמר: "{{ציטוטון|כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך"}}, כיוון שחטאו - נסתלקה שכינה מהם, שנאמר: "{{ציטוטון|ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך"}}.{{הערה|1={{בבלי|סוטה|ג|ב}}; {{תנ"ך|דברים|כג|טו}}.}}. במיוחד היה חמור בעיניו [[ניבול פה]]. הוא היה אומר: כל [[ניבול פה|המנבל את פיו]] - מעמיקין לו [[גיהנם]], שנאמר "שׁוּחָה עמֻקה פי זרוֹת".{{הערה|1={{בבלי|שבת|לג|א}}; {{תנ"ך|משלי|כב|יד}}.}}.
 
===הוראותיו והנהגותיו האישיות ובענייני העולם===
[[קובץ:RavHisdaA.jpg|שמאל|ממוזער|250px|קובץ הדרכות של רב חסדא בענייני חסכון, [[תזונה]] ודרך-ארץ, בתלמוד הבבלי, [[מסכת שבת]], דף קמ ע"ב]]
רב חסדא היה [[לימוד תורה|לומד]] בשקידה, ובשל כך היה ממעט [[שינה|לישון]] ב[[לילה|לילות]]. על כך נאמר בתלמוד, כי בתו של רב חסדא שאלה אותו האם איננו חפץ לנוח מעט. רב חסדא השיב לה: "תיכף יבואו ימים ארוכים וקטנים (- הם הימים ב[[קבר]] שהם ארוכים לישון, אך קטנים שאי אפשר לעסוק בתורה ובמצוות - פירוש [[רש"י]]), ואז נישן הרבה".{{הערה|1={{בבלי|עירובין|סה|א}}.}}.
 
[[חתימה|חתימתו]] של רב חסדא הייתה האות [[ס|סמ"ך]] (האות השנייה בשמו).{{הערה|1={{בבלי|בבא בתרא|קסא|ב}}, {{בבלי|גיטין|לו|א|ללא=שם}}.}}.
 
רב חסדא התברך בעושר, ומכספו בנה את בית הישיבה בסורא בשנת ([[ד'נ"ג]], [[293]]). למרות עושרו הרב נמנע רב חסדא מלזלזל בממון, ונזהר בשמירתו. מסופר עליו שאת כל המפתחות שהיו לו היה מוסר לשמשו, מלבד המפתחות למחסן ה[[עץ|עצים]], המשמשים ל[[בישול]] ול[[הסקה]], שכך היה אומר: מחסן אחד של [[חיטה|חיטים]] צריך 60 מחסנים של עצים.{{הערה|1=[[איגרת רב שרירא גאון]]; {{בבלי|גיטין|נו|א}}. ב[[סדר הדורות]], נכתב שהסיבה לאי-מסירת המפתח הייתה מפני שעל פי התלמוד הבבלי ({{בבלי|יומא|עה|ב|ללא=שם}}) היה רב חסדא מוצא בדרך [[נס]] עופות [[שליו]] לאכילה.}}.
 
ב[[פרדס|פרדסיו]]יו היה מסייר בעצמו, ומסופר כי פעם אחת ראה [[דקל|דקלים]]ים בין ה[[גפן|גפנים]], ואמר ל[[אריסות|אריסו]] לעוקרם, כי הביקוש והשווי של הגפנים רב מהביקוש של הדקלים ומשוויים: "גופני קני דקלי, דקלי לא קני גופני" (= גפנים קונות דקלים, דקלים אינם קונים גפנים).{{הערה|{{בבלי|בבא קמא|צב|א}}.}}. עוד מסופר עליו, שכשהיה הולך בין ה[[קוץ|קוצים]], היה מגביה את [[בגד]]ו (שלא ייקרע בקוצים). אמר: זה [[רפואה|מעלה ארוכה]], וזה אינו מעלה ארוכה (= דרכו של בשר החי להתרפא מ[[פצע]]יו, אבל הבגד אינו מתרפא מקרעיו).{{הערה|1={{בבלי|בבא בתרא|צב|א}}. הרב אהרן היימן, ב"תולדות תנאים ואמוראים", הבין שהיה זה בתקופת עשירותו של רב חסדא. אבל מדבריו של ד"ר יהושע הורוויץ, ב'''אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים''', משתמע שלהבנתו אירע הדבר בתקופת עוניו של רב חסדא.}}.
 
דומה לכך גישתו של רב חסדא ביחס לגדרי איסור "[[בל תשחית]]"{{הערה|שם=שבת קמ:|1={{בבלי|שבת|קמ|ב}}.}}: {{ציטוטון|ואמר רב חסדא: מי שאפשר לו לאכול [[לחם]] [[שעורה|שעורים]] ואוכל לחם של [[חיטה|חיטים]] - עובר משום (איסור) בל תשחית}}. חכמי התלמוד דחו מאמר זה של רב חסדא מן ה[[הלכה]], בהסבר כי {{ציטוטון|בל תשחית דגופא עדיף}} (=איסור "בל תשחית" של הגוף משמעותי יותר) - יש ערך לטובת הגוף והנאתו, ואין אכילת לחם חיטים נחשבת לאיסור בל תשחית.
 
כאמור לעיל, הרבה רב חסדא לדרוש בענייני מוסר ודרך ארץ. הוא גינה את ה[[כעס]] והקפדנות, וכן גינה את ניבול הפה, את ה[[זנות]] ואת ה[[אונאה]] וקרא לערוך [[חשבון נפש]].{{הערה|1=המקורות מובאים לעיל בפרק [[#מדרשותיו במוסר ובאגדה|מדרשותיו במוסר ובאגדה]].}}.
 
רב חסדא אמר ש[[ירק]]ות מגדילות את הרעב ולכן אדם שאין לו די [[לחם]] לא יאכל ירקות. על עצמו התבטא רב חסדא כי הוא מעולם לא אכל ירקות: בתקופה שבה היה עני לא אכל ירקות מכיוון שלא היה לו מספיק לחם לאכול אחריו, ובזמן שבו היה עשיר לא רצה לאכול מכיוון שרצה לאכול במקום זה [[בשר]] ו[[דג]]ים. למרות זאת, רב חסדא לא שלל כליל את אכילת הירקות, והוא אף הורה כיצד להשתכר בחנות ולקנות ירקות ארוכים שהם היו יותר בזול, לפי מנהגי העבר שקנו ירקות לפי מספר הירקות שנכנסות באגודה אחת, ולא מדדו את אורכם, בדומה לעצה דומה אותה נתן לקנות עצים ארוכים הנאגדים יחד שגם הם זולים מאותה סיבה.
רב חסדא, שהיה בעצמו עני בצעירותו, היה נותן עצות לעניים: מלבד העצה לעיל, לא לאכול ירקות, הוא סבר כי אין לעני לבצוע את הלחם, שיש לו אלא יאכל את כולו בפעם אחת, שאז הוא שבע ולא בכמה פעמים שאז לעולם אינו שבע; וכן עצות נוספות מובאות משמו בתלמוד. לתלמידי הישיבות שהיו מתאכסנים בבתי העיר הוא יעץ שלא לתת לבעלת הבית [[כביסה|לכבס]] להם את בגדיהם, שמא תמצא בהם [[שכבת זרע]] ויתגנה עליהם.
 
לבנותיו הוא יעץ עצות שונות, כדי שימצאו חן בעיני בעליהן ולא יתגנו בעיניהם: לא לאכול ירק המשאיר ריח בפה, לא לאכול לחם בפני בעליהם שמא ירבו באכילה ויתגנו בעיניהם, לא לאכול [[תמר (פרי)|תמר]]ים ו[[שיכר]] בלילה שכן אלו גורמים ל[[שלשול]] וממילא ל[[נפיחה|נפיחות]], לא ללכת להתפנות במקום בו הולך גם הבעל שמא יתגנו בעיניו (כלומר בבית כיסא אחר, שעל פי תנאי התקופה הוביל לבור שופכין). כן הורה להם צניעות יתירה, שכאשר ידפוק אדם על הדלת לא ישאלו "מי אתה", אלא "מי אתם", כדי להתרחק מדיבור עם גברים.{{הערה|{{בבלי|שם=שבת| קמ|ב}}.:}}
 
==פטירתו==
רב חסדא האריך ימים ונפטר בגיל 92. בתלמוד הבבלי מסופר, ש[[מלאך המוות]] התקשה לבצע את שליחותו בנוגע לרב חסדא, כיוון ש[[פה|פיו]] של רב חסדא לא הפסיק מלימוד תורה. מלאך המוות הבעית את רב חסדא, וכך הפסיק רב חסדא לרגע את לימודו, ומלאך המוות הצליח לגשת אליו.{{הערה|{{בבלי|מועד קטן|כח|א}}. }}.
 
כשנפטר רב חסדא רצו החכמים לשים [[ספר תורה]] על מיטתו ולומר כנהוג "קִיים זה מה שכתוב בזה". אמר להם [[רבי יצחק]]: האם יכולים אנו לעשות לרב חסדא דבר המנוגד לדעת רבו המובהק, רב הונא? בנוסף, על פי הלכות [[אבלות (יהדות)|אבלות]], קורעים קרע בבגד על תלמיד חכם שנפטר; חשבו החכמים, שעל פי ההלכה חכם דינו כ[[אב]] שנפטר, שאין היתומים שוללין את הקרע (השלילה היא החזרת הקרע למקומו, לקראת האיחוי). אמר להם רבי [[יצחק בר אמי]]: חכם, כיון שהחזירו פניהם (שהסתובבו) מאחורי המיטה - שוללין.{{הערה|שם=הערה_ג}}.
 
רבא, חתנו, לא היה סמוך אליו בשעת פטירתו, על פי המסופר בתלמוד, ושמע על כך ברמז מן השמיים{{הערה|1={{בבלי|יומא|עה|ב}}.}}: אריסו של רבא היה מביא לו עופות [[שליו]] בכל יום (שהיה מוצא בכל יום). יום אחד לא הביא. שאל רבא את עצמו: מה פשר הדבר? עלה לגג, שמע ילד שאומר את הפסוק{{הערה|{{תנ"ך|חבקוק|ג|טז}}.}} {{ציטוטון|שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי לְקוֹל צָלֲלוּ שְׂפָתַי}} שמשמעותה "רעד אחזני לקול השמועה, עד ששפתי נוקשות זו לזו".{{הערה|1=[[s:קטע:רש"י על חבקוק ג טז|פירוש רש"י]] על הפסוק.}}. רבא הבין כי מדובר ברמז מהשמים כי רב חסדא נפטר, ופרנסתו באה לו בזכות רב חסדא, ולכן נפסקה בפטירתו.
 
ממלא מקומו, אשר לימד בסורא, היה, כאמור, [[רבה בר רב הונא|רבה בנו של רב הונא]], או - לפי נוסחה אחרת: [[רבה בר חייא]], אבל לא מונה לראש ישיבה רשמי.{{הערה|1=על פי [[איגרת רב שרירא גאון]],}}