חרב דו-ידנית – הבדלי גרסאות

רק במאה ה-15 הופיעו גם חרבות דו-ידניות "אדירות", שהיו גדולות מדי לנשיאה בנדן או לשימוש על ידי לוחם רכוב, ולכן שימשו ככלי-נשק ייעודי למשימות מיוחדות, כמו הגנה על מעבר בדלת או גשר. שיטת הלחימה בהן היה שונה במקצת משיטת הלחימה בחרב הארוכה, ודמתה יותר לשיטת הלחימה בנשקי מוט. החרב האדירה לא הייתה בהכרח נשק של אביר מן האצולה, ושימשה גם [[חיל רגלים|חיילים רגלים]] מובחרים אך פשוטי-עם, כמו [[שכירי חרב שווייצרים|שכירי החרב השווייצרים]] וה[[לאנדסקנכט]] שירשו אותם. מספר קטן של לוחמים מובחרים חמושים בחרב אדירה או ב[[האלברד]] היה נהוג לפזר בשורה הראשונה של מערכי "ריבוע" של רגלים החמושים ברמחים וכלונסאות. תפקידם היה לכרות את מוטות הרמחים של כוח היריב, בניסיון לפלס דרך וליצור פרצה במבנה הקרבי שלו.

 

 

חרבות דו-ידניות שימשו איפוא באירופה רק למשך כמאתיים שנה. ואולם ה[[אפקט ההילה|הילה]] וה[[רומנטיקה]] של החרב הארוכה המשיכו לשבות את דמיונם של האירופים. [[הזרם הרומנטי באמנות|בתקופה הרומנטית]] ב[[המאה ה-18|מאה ה-18]] ו[[התקופה הוויקטוריאנית|בתקופה הוויקטוריאנית]] ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]], סייפים נודעים בגרמניה ובבריטניה ניסו להחיות את התרגול בחרבות דו-ידניות, אם כי למטרות תצוגה ותחרות בלבד, ללא שימוש צבאי או לדו-קרב אזרחי. בסוף [[המאה ה-20]] ותחילת [[המאה ה-21]], החרב הדו-ידנית היא סוג החרב הפופולרי ביותר במועדונים ובתחרויות של [[אמנויות לחימה אירופיות היסטוריות]]. אמני לחימה חוקרים את ספרות ההדרכה מימי הביניים ומשחזרים את טכניקות הלחימה העתיקות. בין הטורנירים השנתיים המפורסמים בחרב הארוכה הם אירועי ה"סורדפיש" ב[[שוודיה]] ו"לונגפוינט" ב[[ארצות הברית]].