חיים כסאר (בן שמואל) – הבדלי גרסאות

ה[[רב]] '''חיים כסאר''' ([[תרס"וה]], [[19061905]] בערך - [[כ"ב בכסלו]] [[ה'תשנ"ח]], [[21 בדצמבר]] [[1997]]) היה ראש ישיבות [[בית אלשיך]] ו[[בית שרעבי]] שב[[תימן]] ומחבר פירוש "שם טוב" על ה[[רמב"ם]].

נולד ב[[צנעא]] לשמואל כסאר. בהיותו כבן 4 עבר עם משפחתו מצנעא לעיר [[בית עדאקה]] שם התחיל לעבוד כ[[צורף]] ולמד כעשרים שנה לפני רב העיר, הרב [[דוד מזעקי]], שממנו למד את רוב חוכמתו. בהמשך היה אורג חגורות ו[[מלמד תינוקות]], ולמד בצוותא עם רב העיר הרב [[ישראל עוזרי]]. כשנה לאחר פטירת רבו, בשנת [[1929]] בערך, חזר הרב חיים לצנעא עם משפחתו ולמד תורה כשנתיים-שלוש לפני הרב [[יחיא קאפח]].{{הערה|1=הספר "אגרת בוכים" בגרסה הבלתי מצונזרת.}} נתמנה לעמוד בראש ישיבת בית אלכסאר שהייתה שייכת למשפחתו מדורי דורות, אולם עזב אותה עקב הפיכתה לישיבה דרדעית (בסיוע חלק מבני משפחת כסאר שהיו [[דרדעים]]). לאחר מכן היה ראש ישיבת [[בית אלשיך]] ורגיל היה לתת בה שיעורים מדי לילה ולפנות בוקר.

השקפתו על הקמת [[מדינת ישראל]] הייתה חיובית. הוא נהג [[אמירת הלל ביום העצמאות|לומר הלל ביום העצמאות]] ולאחר התפילה ערך סעודת מצווה עם שירה והלל לקב"ה על הקמת המדינה. פסק שגם בני הישיבות מחויבים להתגייס ל[[צה"ל]] ואף יותר מכל אזרח אחר, היות שזכות התורה מגינה עליהם. פסיקתו זו צונזרה בידי עורכי ספרו "החיים והשלום" ופורסמה בספר "אתחלתא היא"{{הערה|הרב יצחק דדון, אתחלתא היא, כרך ב', ירושלים תשס"ח, עמ' רנט}}: "דע שחייבין הכל לצאת אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, וכל שכן בני הישיבה, דמלחמת ארץ ישראל מצווה היא וחובה היא לכל. ואדרבה, לא בחרה התורה אלא בהם שזכות התורה מצלת אותם... כדי שיהו נוצחים במלחמה על אויביהם, ומצוה גדולה הם עושים ובכל מקום אשר יפנו יצליחו". הוא כאב את המצב הרוחני במדינת ישראל, ואולם פסק עם זאת שחובה לעלות לארץ על פי קביעת חז"ל ש"לעולם ידור אדם בארץ ישראל ואפילו בעיר שרובה עובדי עבודה זרה, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל" הוא הסביר את אמרת חז"ל שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, שרק בארץ ישראל ניכר אם האדם יהודי או לא, כי ארץ ישראל היא מקום המבחן. עוד הוסיף כי מי שלא עולה לארץ ישראל יש לו טינא בלבו, והוא השווה את חטאם של מתנגדי העלייה לחטאם של המרגלים.{{הערה|שו"ת החיים והשלום, עניינים נפרדים סימן מא}}