העפלה מארצות המזרח – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הסרת תו כיווניות |
היה רק שתי שורות על העפלה ימית מצפון אפריקה. השלמתי את החסר ממה שיש בידי. |
||
שורה 69:
===צפון אפריקה===
מ-[[1943]] החלה עלייה מצומצמת מ[[צפון אפריקה]], שגם שם החלו לפעול שליחי "[[ההגנה]]". במאי 1946 יצאה מ[[אלג'יר]] הספינה הראשונה מאזור זה - "[[יהודה הלוי (ספינת מעפילים)|יהודה הלוי]]", כשעל סיפונה 399 מעפילים, רובם מקהילת [[יהדות מרוקו|יהודי מרוקו]]. לאחר הפלגה קשה ואיטית, נתפסה הספינה על ידי הבריטים כ-30 מייל מחופי הארץ, והמעפילים גורשו ל[[קפריסין]]. אחריה באו מצפון אפריקה שתי ספינות מעפילים נוספות - "[[שיבת ציון (אוניית מעפילים)|שיבת ציון]]" ו"[[הפורצים (אוניית מעפילים)|הפורצים]]".
'''הרקע: הציונות בצפון אפריקה'''
בארצות צפון אפריקה (מרוקו תוניסיה ואלג'יריה) התרחשה תסיסה ציונית זמן רב לפני קום המדינה. יהודי צפון אפריקה ככלל התאפיינו ביחס חיובי לציונות ולעליה לארץ. בני נוער רבים דברו עברית, והשתוקקו לכל בדל מידע על ארץ ישראל.
המשלחת הראשונה של היישוב בארץ ליהודי צפון אפריקה, הגיעה לתוניס ב 17.10.1943. הגיעו שלושה שליחים שמיד התחילו בעבודה של תעמולה ציונית. הם לימדו על ארץ ישראל, שרו שירים, ועודדו יהודים להיות מוכנים לעלייה. הם פעלו עם תנועת הנוער המקומית החזקה צעירי ציון.
השליחים הכשירו את השטח גם באלג'יר ובמרוקו. הם הפיצו את הבשורה בין השאר בבתי כנסת בשבתות. הציבור נענה להם. וכך נכתב בדו"ח של השליח רפאל חמל 8.6.1947 '''"הלהט והרצון לעליה גדול מאוד...עיירות שלימות ממש של 3000 ו5000 נפשות המוכנים למכור הכל מייד, בתים, עסקים וכו', לקחת מקל ביד ושק על שכם ולעלות ארצה. נחרדנו ממש... שלא ימכרו ולא יעזבו כי אין מקום לכולם יחד..."'''
השליחים, בדגש על אפרים בן חיים (פרידמן), המשיכו לפעול לסירוגין. הם חזרו לארץ ושוב לצפון אפריקה. לאפרים היו קשרים עם הממונה על העלייה הבלתי לגלית (עלייה ב'), והוא שכנע אותו לאפשר העפלה מחופי צפון אפריקה. הוא התעקש שלא לקחת את המעפילים לצרפת. לדעתו הפלגה מחופי אפריקה לארץ תעלה את המודעות של היהודים ותעורר אותם לעלייה.
'''אניות המעפילים הראשונות'''
ב 11.1946 חזר שליח ההגנה אפרים לאלג'יר. בתקופה זו התנועה הרוויזיוניסטית או 'ביתר' שלחה מעפילים מצפון אפריקה לצרפת. אניית המעפילים '''<nowiki/>'בן הכט'''' הפליגה מצרפת, וכ70 יהודים הפליגו מתוניס לצרפת והצטרפו אליה, האנייה נלכדה ע"י הבריטים ונוסעיה נלקחו למעצר בקפריסין.
ב 3.1947 הוקם מחנה ההעפלה הראשון בקרבת הים. המחנה נפתח מיד אחרי חג הפסח והכוונה הייתה לפעול בתנאי מזג אוויר נוחים בהם ניתן לשהות בשדה. (בפועל תפקדו מחנות אלו כתשעה חודשים!! עד תחילת החורף) מארגני המחנה התכוונו להחזיק בו את היהודים רק שבוע – שבועיים עד בא האנייה, אך למעשה האנייה הראשונה הגיעה רק לאחר כחודשיים. בזמן שחיכו לאנייה נאלצו היהודים למכור את מעיליהם כדי להשיג אוכל.. הם עזבו את בתיהם שלא על מנת לחזור וקיוו להגיע מהר לארץ ישראל. בתאריך 11.5.1947 יצאה האנייה הראשונה שנקראה '''<nowiki/>'יהודה הלוי'''' לארץ. גם היא התגלתה בעוד מועד ומאות הנוסעים שעל סיפונה נלקחו לקפריסין.
המשטרה הקולוניאלית הצרפתית פיזרה את מחנה העלייה והוא הועבר למקום חלופי באלג'יר- 'בארקי' אליו המשיכו יהודים לזרום-כאשר מאות רבות ממתינים. בשלב זה סבלו המעפילים ממחסור חמור במזון וביגוד. הכסף שהביאו איתם נגמר, והם מכרו את בגדיהם לערבים המקומיים. הג'וינט- ארגון הסיוע היהודי שמאוד עזר באירופה לניצולי השואה, לא עזר בצפון אפריקה מפני שלהגדרתו היהודים שם לא נחשבו פליטים. למעשה היו יהודים אלו חסרי כל, ואחרי שעזבו את ביתם הוא נתפס ע"י ערבים- והם לא יכלו לחזור אליו. השליחים באלג'יר התלוננו גם על היחס של המוסד לעליה ב' עצמו, מחסור באמצעים ובאניות. (''''גם בתוך המוסד לעליה ב' אנחנו בלתי לגליים')'''.
אניית '''<nowiki/>'שיבת ציון'''' יצאה מאלג'יר ב 16.7.1947 היא נשאה כארבע מאות מעפילים. גם היא נלכדה ונוסעיה הועברו לקפריסין. התנגדותם של המעפילים בנמל חיפה היתה משמעותית וזכתה לסיקור עיתונאי נרחב.
'''ההמתנה הקשה והאנייה האחרונה'''
בינתיים מצב היהודים הממתינים לעלייה הידרדר מאוד, בשל החורף שהקדים. את הנשים והילדים העבירו לעיר, והגברים נותרו במחנה. בניין הקהילה התמלא בפליטים וכן כל מקום אחר עד שבאו מים עד נפש. שליחי העלייה לא יכלו להוריד 'מן' מן השמיים, והמעפילים סבלו רעב ומחלות. תינוק אחד מת מרעב והזנחה. למעלה מארבעה חודשים המתינו המעפילים לאנייה בתנאים לא אנושיים של קור גשם ותקווה שהנה תבוא האנייה. בתקופה זו נוצרו חיכוכים עם היהודים המקומיים שנשאו בעול הפליטים הרבים, ולא פעם השתמשו שליחי העלייה בעל כרחם באיומים על מנת שלא יפנו למשטרה נגד המעפילים.
אניית '''<nowiki/>'החלוץ'''' הגיעה ב 4.12.1947 אך נחשפה ע"י המשטרה הצרפתית. רק 44 מעפילים הספיקה להעלות ונאלצה לצאת לים. כארבע מאות מעפילים נותרו על החוף במפח נפש נורא. היא התקלקלה בדרך ונוסעיה עברו לאניית '''<nowiki/>'הפורצים'''<nowiki/>' מול מפרץ דה פורטו – צרפת. ספינה זו הצליחה להגיע ארצה בשלום!
שאר המעפילים הועברו לצרפת כדי להמשיך ולנסות להפליג משם ארצה. כתשעה חודשים של ניסיונות העפלה ימית עברו על יהודי צפון אפריקה. אנשי המקום נתנו לאנשי המוסד הלוואות ענק, ללא ריבית, וללא מועד קבוע לפירעון, ולרוב גם ללא חתימה. (בראשם של נדיבים אלו עמדו משפחות שרקי, יהונתן, סבאון וזאגה.) המחנות סבלו מחוסר תקציב והכלכלה בהם אפשרה קיום רק בקושי. החיים במחנות צפו"א היו קשים וגרועים בהרבה ממחנות אירופה. בסופו של דבר שלוש אניות מעפילים יצאו מחופי צפון אפריקה, והן נשאו כ800 מעפילים. מעפילים נוספים נסעו לצרפת והעפילו משם לארץ (לדוג' בבן – הכט). ההעפלה: ההירתמות, המסירות והשהיה הקשה במחנות, הביאו לידי ביטוי את האהבה העזה שחשו יהודי צפון אפריקה לארץ ישראל.
חוץ מאניות אלו אנו יודעים על ניסיונות נוספים של יהודים להעפיל ארצה. אחד מהם היה להסתנן לספינת '''שמפוליון''' הלגאלית. היא עגנה בחופי תוניס בדרכה לחיפה, וכחמש עשרה יהודים שבאו לתת לעולים פירות וצידה לדרך, החליטו באופן ספונטאני מבלי שהביאו כסף או בגדים להתחבא באנייה. אחד מהם הוא אהרון ויליאם מסיקה שהורד מין האונייה בחיפה. כך סיפר לי נכדו. מסתננים נתפסו בשמפוליון. כתבה וכן אניית '''אגוז''' שיצאה את חופי מרוקו בניגוד לפקודת השלטונות הערביים. וטבעה בראשית מסעה (זאת כבר אחרי קום המדינה 1961 )
(לכתיבה הסתייעתי במאמריהם של אפרים בן חיים (פרידמן) וכלב קסטל- שליחי הסוכנות לצפו"א. מיתוך שורשים במזרח-יד טבנקין- הוצאת הקיבוץ המאוחד עורך יצחק אברהמי הוצאת הקיבוץ המאוחד תשמ"ו)
===מצרים===
| |||