קהילת יהודי בנגאזי – הבדלי גרסאות

 

באמצע שנת 1942 החל מושל לוב להוציא צווים המחמירים את החקיקה הגזענית. ליהודים נאסר לבצע עסקאות נדל"ן מחוץ לקהילה, נאסר סחר חוץ, נאסר לפרסם חומר שאינו בתחום הדתי ועוד.

 

'''יהודי מחוז קירינאיקה בזמן חילופי השלטון'''

בינואר 1943, ימים ספורים לפני כיבוש המחנה בידי בעלות הברית, נקראו כל עצירי המחנה לרחבה הכללית אל מול מכונות הירייה. תחושתם של אנשי המחנה הייתה שבכל רגע תתקבל שיחת הטלפון שתפקוד על הירי. כשהגיעה שיחה זו, הפקודה לא נשמעה. לאחר מספר ימים נסוגו שומרי המחנה, וכ-200 עצירים ברחו על נפשותיהם.

 

 

==== ''עבודות כפייה''   ====

 

על מנת להסיר כל צל של ספק, פרסם מיניסטריון הפנים למחרת היום, ב-8 בפברואר 1970, הצהרה כי לצורכי החוק כל מי שנמצא מחוץ לגבולות לוב ואין בידו אשור רשמי שיוענק על ידי מחלקת ההגירה הלובית, יחשב כאילו יצא את לוב לצמיתות. ברור כי חוק זה מלכתחילה כוון לפגוע באלפי הפליטים היהודים שברחו מלוב בעקבות איומי יוני 1967 כאשר 14 יהודים נרצחו על ידי אוכלוסייה מוסתת, ומאות בתי עסק עלו באש. כאשר פנתה הקהילה של יהודי לוב ברומא ב-5 במאי 1970- לשלטונות לוב בקריאה לבטל החוק ולקיים הזכויות על רכושם בהצביעם על היות החוק נוגד את עקרון שוויון כל האזרחים וחוקי יסוד קיימים בלוב, השיב להם חבר מועצת ההפיכה (במכתב מיום 28 במאי 1970) כי אין משטרו מקיים או תומך באפליה וקרא להם לחזור ללוב בהבטיחו כי עם שובם תבוטל העמדת רכושם לניהול האפוטרופוס. הסגנון של התממות וציניות של מכתב זה בולט על רקע הידיעה כי השלטונות אסרו כבר לפני כתיבת המכתב את יציאת היהודים, אף לנסיעות קצרות, ולפיכך שובם של היהודים פירושו חזרה מרצון למלכודת. יתר על כן, כבר ביום 9 במאי 1970 חוקקה מועצת ההפיכה הלובית את החוק מס' 57 חוק זה מבטל את קודמו ונמנע מלהתייחס ליהודים אף שכונתו ומגמתו המפלה אינם מוטלים בספק.<ref>{{צ-ספר|מחבר=|שם=יהדות לוב במלחמת העולם השניה|מו"ל=יד יצחק בן צבי|שנת הוצאה=}}</ref>

לבנגאזי, כקהילה שסיפורה נתפס שנים רבות כמקרה חיצוני או נלווה לסיפר המרכזי של השואה - כשואת יהדות אירופה, לא קמו מפעלי הנצחה רשמיים עד לשנים האחרונות. היעדר ההנצחה פגע בניצולים פגיעה כפולה; לא רק זאת שהם, משפחתם וקהילתם סבלו ממוראות השואה, היה עליהם עוד להיאבק על מנת להכליל את סבלם בזיכרון הציבורי הישראלי.