קרב יוטלנד – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 194:
הגרמנים הוכיחו בקרב יוטלנד מיומנות גבוהה, כישורי ימאות מעולים, וכישורי לחימה בלילה שהיו טובים מאלה של הבריטים. מערכות רכישת הטווח שלהם היו טובות יותר, אם כי מערכות ניהול האש הבריטיות היו טובות מאלה של הגרמנים. דיוק הירי הגרמני היה טוב יותר, וקצב האש גבוה מעט יותר. שני הצדדים שיפרו את ציוד בקרת האש שלהם לאחר הקרב. הגרמנים השקיעו בשיפור יכולת ההגבהה של תותחיהם, כדי שיוכלו לירות לטווח רחוק יותר ולצמצם את היתרון הבריטי. אחת הסיבות שהאבידות הבריטיות היו גבוהות יותר היא דיוק התותחנים הגרמניים. הגרמנים ירו 3,597 פגזים מהם 122 פגעו, שיעור דיוק של 3.4%. הבריטים ירו 4,534 פגזים מהם 123 פגעו, שיעור דיוק של 2.7%.
הבריטים גילו כמה וכמה בעיות טקטיות ופיזיות בצי שלהם. כאמור לעיל, המיומנות הבריטית בקרב לילה לקתה בחסר, וכך גם טקטיקת הפעלת המשחתות. גרוע מכל היו הדיווחים הבריטיים ונוהל העברת המידע; כך למשל, נודע לג'ליקו על אובדן "אינבינסיבל" ו"קווין מרי" רק למחרת טביעתן; מידע חיוני לא הועבר לג'ליקו ומנע ממנו ניצחון אפשרי. הפגזים הבריטיים לא הצליחו לחדור את השריון הגרמני, ולא גרמו נזק מהותי. לאחר הקרב פיתחו הבריטים פגזים משופרים, אך אלה לא נכנסו לשירות עד [[1918]]. החולשה העיקרית בציוד הבריטי היה ה[[קורדיט]], שהוא [[אבק שריפה נטול עשן]] המשמש כחומר הודף בתותחים. הקורדיט שבו השתמשו הבריטים היה פחות יציב מזה של הגרמנים, וכאשר הייתה פגיעה בצריח של התותח התלקח הקורדיט, והאש עברה מטה אל מחסני התחמושת, וגם לצריחי תותחים נוספים. הבעיה הוחמרה עוד יותר בשל נוהגם של צוותי התותחנים הבריטיים לשמור כמות רבה יחסית של קורדיט בצריח (במקום לשמור את עיקר הכמות במחסני התחמושת, המוגנים הרבה יותר, ולהחזיק בצריח רק את הכמות המינימלית הדרושה). הם עשו זאת כדי לשמור על קצב אש גבוה ככל האפשר, אך הימצאותו של הקורדיט בכמות גדולה בצריח הביאה לאסונות שפקדו את סיירות המערכה הבריטיות.{{הערה|[http://www.worldwar1.co.uk/outcome.html]}}
===הוויכוח בבריטניה===
| |||