קהילת יהודי בנגאזי – הבדלי גרסאות

{{בעבודה אקדמית, חופשי|מוסד=המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים|קורס=[[ויקיפדיה:עבודות ויקידמיות/מכללה ירושלים |שואה, שורשים וזיכרון: למידה משמעותית עם הפנים לקהילה]]|יעד=22/05/2017}}

 

== תולדות הקהילה ==

 

התיישבות יהודית החלה בבנגאזי כבר בתקופת האימפריה היוונית, בעיר [[קירנה|קירני]] – שם החלה להתגבש הקהילה היהודית העתיקה ביותר בלוב .מאוחר יותר שמה של קירני שונה לברניקה ,בתקופת האימפריה הרומית.

 

בשנת 1640, אחרי [[האימפריה העות'מאנית|הכיבוש הטורקי]], התיישבו בבנגאזי יהודים נוספים מ[[טריפולי (לוב)|טריפולי]], והקהילה גדלה והתגבשה. ב-1745 הידלדלה הקהילה במגפה קשה וב- 1750 חזרו כמה משפחות וארגנו מחדש את הקהילה. עם בואן של משפחות יהודיות מאיטליה ב-1775 החלה תקופת פריחה.

 

במאות ה-18 וה- 19 היו בבנגאזי כ- 400 משפחות יהודיות, בשתי עדות: האחת "[http://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%207505.pdf קהילת בנגאזי]", של בני העיר המקוריים, והשנייה - עדת ילידי טריפולי ומהגרים מאיטליה. בין חכמי הקהילה באותה התקופה היו אליהו לביא, משה חכמון, ויצחק חלפון.

 

בלוב התקיימו שתי קהילות יהודיות גדולות, האחת במחוז טריפוליטניה המערבי הגובל בתוניסיה, ובעיקר בבירתו טריפולי. והשנייה במחוז קירינאיקה המזרחי הגובל במצרים ובעיקר בבירתו בנגאזי.

 

 

 

על יהודים בעלי נתינות זרה לעזוב את שטח הממלכה. תלמידים יהודיים יורחקו ממוסדות השכלה תיכונית ומעלה. כל יהודי המחזיק במשרה ממשלתית יפוטר. הורדת של דרגותיהם של החיילים היהודים בצבא איטליה ואיסור על יהודים להשתתף במכרזי הממשלה.

]]<ref>{{קישור כללי|כתובת=מחנה ריכוז אינסברוק|הכותב=http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=15449|כותרת=|אתר=|תאריך=13.3.2017}}</ref>{{ציטוט|אנגלית=|תוכן=...נולדתי בשנת 1928 בבנגאזי, לוב. אבי היה סוחר עשיר ובבעלותו היו חנויות, 300 ראש בקר ורכוש רב. יש לי 3 אחים ו-5 אחיות. עד כיתה ג' למדתי בבית הספר האיטלקי, ואחר הצהריים למדתי אצל הרב בבית הכנסת. ב-9 בדצמבר 1940 פתחו הבריטים במתקפה על האיטלקים ששלטו בלוב וכעבור חודשיים כבשו את אזור קירינאיקה. הגרמנים שלחו עזרה, ובאפריל-מאי 1941 האיטלקים שבו ללוב. האיטלקים האשימו את היהודים בשיתוף פעולה עם הבריטים. אבי ואחי הבכור, ציון, ברחו מפני האיטלקים עם הצבא האנגלי והגיעו למצרים ולהודו. אחי רחמים נולד לאחר שאבא ברח. אימא, אני ואחיי, וכן סבא וסבתא נלקחנו עם קבוצה של כ-55 איש לבולוניה שבאיטליה. שוכנו במבנה בית ספר. לאחר כשנה, בשנת 1942 העלו אותנו על רכבת ונלקחנו למחנה ריכוז באינסברוק שבאוסטריה. הגברים הופרדו מהנשים. שהינו שם במשך כ-7 חודשים. אני זוכר את הרעב ואת 25 ההצלפות שחטפנו כעונש על כל דבר פעוט שעשינו. בתום התקופה החתימו אותנו הגרמנים על מסמך שלא קרה לנו דבר, והוחזרנו לצרפת. במרסיי היינו כשנה, ואחר כך חזרנו ללוב. אבא שלי ואחי ציון שבו מהודו והמשפחה התאחדה...|מקור=אליהו לביא - בן אברהם וסופי. יליד בנגאזי, לוב.|מרכאות=כן}}<ref>{{קישור כללי|כתובת=מחנה ריכוז ברגן בלזן|הכותב=https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%92%D7%9F-%D7%91%D7%9C%D7%96%D7%9F|כותרת=|אתר=|תאריך=13.3.2017}}</ref> <ref>{{קישור כללי|כתובת=|הכותב=https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%99-%D7%93%D7%99-%D7%98%D7%99|כותרת=חומר חיטוי די-די-טי|אתר=|תאריך=13.3.2017}}</ref>{{ציטוט|אנגלית=|תוכן=נולדתי בשנת 1934 בבנגאזי, לוב. אבי היה מוהל ומלמד בתלמוד תורה. היו לי עוד שישה אחים ואחיות... ...לאחר כשנה וחצי באיטליה נלקחנו למחנה ברגן-בלזן. חיטאו אותנו בדי-די-טי, גילחו את שערנו והכניסו אותנו למקלחות. בביתן שבו שוכנו היו דרגשים בני שתי קומות, על כל דרגש שכבו שלושה בני משפחה. בבוקר קיבלנו קפה, שהיו למעשה מים שחורים, ופרוסת לחם. בצהריים קיבלנו מרק ובו תולעים. התנאים במחנה היו קשים מנשוא. מי שניסה לגנוב אוכל תוך כדי עבודה במטבח, נורה במקום. אני זוכרת כי יום אחד חיפשתי לחם, גרמני הכה אותי בראשי ואיבדתי את ההכרה. בברגן בלזן היינו כשנה...|מקור=אסתר תמם - בת נסים ומזל לביא. ילידת בנגאזי, לוב.|מרכאות=כן}}

 

שימוש מואץ בחוקי הגזע הביא את היהודים לאבד את אמונם בשלטון האיטלקי ולתמוך בכיבוש הבריטי. כאשר בריטניה כבשה לראשונה את מחוז קירינאיקה ב-9 בדצמבר 1940, שוחררו היהודים מעול חוקי הגזע. היהודים לא הסתירו את אהדתם לצבא המשחרר, במיוחד בשל המפגש עם חיילים יהודים מארץ ישראל, מהיחידה הארצישראלית הבריטית. החיילים הרבו להיפגש עם הקהילה בבנגאזי, חידשו את הפעילות הציונית וסייעו בפעילות החינוכית.

 

הפגיעה ביהודי קירינאיקה הייתה החמורה ביותר מכל קהילה אחרת בלוב. למעלה מ-500 יהודים נהרגו מתוך קהילה שמנתה 4,000 נפשות. חייהם של אלו ששרדו נותרו בסכנה. קרוב ל-2,600 יהודים נשלחו ל[[ג'אדו|מחנה הריכוז "ג'אדו"]] ועוד כמה משפחות למחנה גאריאן ולמחנה יפרן, כ-200 בעלי נתינות אנגלית הועברו לאיטליה וכ-250 בעלי נתינות צרפתית הועברו לתוניסיה. <ref>{{קישור כללי|כתובת=http://www.historicalmoments2.com|הכותב=רונית קדם/דרור|כותרת=חיי היהודים בלוב מאז 1911|אתר=הכנסת|תאריך=}}</ref>''' '''

 

למחנה הריכוז ג'אדו הממוקם כ-235 ק"מ דרומית לטריפולי, נשלחו כאמור רובה המוחלט של קהילות קירינאיקה לרבות קהילת בנגאזי. הקהילה העירונית המשגשגת נדחקה לביתנים באותו מחנה צבאי ישן שהומר למחנה ריכוז. הביתנים היו ללא מחיצות, ולכל אחד מהם נדחסו כ-350 נפש בצפיפות נוראית. תנאי התברואה היו מחפירים ויהודים אף סבלו מתת-תזונה. המחנה, שנוהל על ידי קצינים איטלקים סיפק 100–150 גרם לחם ליום לצד אספקה שבועית קטנה של מזון בסיסי. היהודים היו אחראים לחלוקת המזון הדל, שלא הספיק. לאחר דחיות רבות של בקשותיהם של נציגי היהודים להגדלת קצבאות המזון, נעתרו לבסוף מפקדי המחנה והרשו לסוחרים ערבים למכור סוגי מזון בסיסיים יומיים בשבוע. המוצרים נמכרו ביוקר ורק מעטים יכלו לרכושם. לאחר בקשות רבות אחרות אושר גם סיוע מהקהילה בטריפולי.

 

בבוא הבריטים למחנה הם מצאו את רוב היהודים במצב רעוע ולא מאורגן. בחודש מרץ אותה השנה ביקר במחנה [http://web.nli.org.il/sites/NLI/Hebrew/collections/personalsites/Pages/efraim_auerbach.aspx הרב הצבאי הבריטי אורבך], שקיבל את הסכמת הממשל להעלות כ-60 יהודים לארץ ישראל. פליטי המחנה הועברו תחילה לטריפולי וגרמו לנטל גדול על הקהילה המקומית, ועד אוקטובר 1943, שבו מרבית הניצולים לבנגאזי. פני הקהילה לא חזרו לקדמותם, רק מעטים הצליחו להתייצב כלכלית. קרוב ל-600 נפש נספו, מתוך 2,600 היהודים ששהו במחנה הריכוז בנגאזי.

 

<ref>{{קישור כללי|כתובת=הבריגדה היהודית|הכותב=https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%92%D7%93%D7%94_%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA|כותרת=|אתר=|תאריך=13.3.2017}}</ref>[[קובץ:כיתה ג' - בית הספר העברי בבנגאזי..jpg|ממוזער|נורמה (נעמי) כראדי - עם הכתר על ראשה. שנת 1944. תלמידים חוגגים את חג הפורים לצד חיילים יהודים מהבריגדה היהודית. 

צלם: לא ידוע

{{ציטוט|אנגלית=|תוכן=נולדתי בשנת 1935 בבנגאזי שבלוב. אבי, בנימין, היה נשוי לשתי נשים, אשתו הראשונה הייתה עקרה, ולכן נשאה אישה נוספת, רחל, אשר ילדה לו בן ושש בנות. אני הילדה הרביעית. היחסים בין שתי הנשים ביו יחסי אהבה ותמיכה. בעוד שלאמי החורגת קראנו "אימא", לאמנו הביולוגית קראנו בשמה, רחל.  הייתי ילדה צעירה כאשר כבשו הבריטים את האזור מידי האיטלקים בסוף שנת 1940. לאחר כמה חודשים נסוגו הבריטים והגרמנים נכנסו. בשנת 1942 נשלחה משפחתי למחנה ג'אדו. אבא נלקח לעבודות פרך. במחנה הייתה הקצבת מזון מצומצמת. הכנת הארוחות התבצעה בסתר. לילה אחד נעצרה אמי החורגת, נלקחה למקום מסוים ונקשרה לעמוד. אמי, שהייתה קשורה מאוד לצרתה, יצאה בהפגנתיות עם דלי מים על מנת שתיעצר. היא אכן נעצרה ונחבלה יחד עם אמי החורגת - עד כדי כך היו היחסים ביניהן חמים וקרובים. למחרת בבוקר שוחררו שתיהן. הכול סבלו שם מרעב, כינים ומחלות, בעיקר טיפוס. בינואר 1943 שחררו הבריטים את המחנה ואנחנו חזרנו לבנגאזי. חיילי הבריגדה עזרו בשיקום החיים, סיפקו מזון ובגדים, והקימו בית ספר. היהודים חששו מהערבים שחטפו בנות יהודיות, לכן התחילו להעלות את בני הנוער, חלקם בנישואים פיקטיביים...|מקור=נורמה (נעמי) תייר - בת בנימין ורחל כראדי. ילידת בנגאזי, לוב.|מרכאות=כן}}<ref>{{קישור כללי|כתובת=|הכותב=https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92'%D7%90%D7%93%D7%95|כותרת=מחנה ג'אדו|אתר=|תאריך=13.3.2017}}</ref>{{ציטוט|אנגלית=|תוכן=...במאי 1942 חזרנו לבנגאזי. התחלתי ללמוד בבית ספר איטלקי. לאחר חודש הוצאתי מבית הספר ולאחר כשלושה חודשים נשלחה משפחתי למחנה ההסגר בג'אדו, כ-1,500 ק"מ מהעיר. במחנה גילחו את שערותינו. סבלנו ממחסור במזון. מנת הלחם היומית הייתה 150 גר'. בתחילה החזקנו מעמד, אך לאחר כ-4 חודשים התחלנו לסבול ממחלות כגון טיפוס, רעב וכינים - אנשים רבים מתו כתוצאה מכך. במשך עשרת החודשים ששהינו שם מתו כ-2,000 איש מתוך 2,700 שהגיעו למחנה...|מקור=ציון תייר - בן משה וגיזלה. יליד בנגאזי, לוב.|מרכאות=כן}}

 

בסוף יוני 1942 פרסם מושל לוב צו המשווה את מעמדם החוקי של הגברים בלוב לאלו שבאיטליה, ומשמעות הדבר הייתה גיוסם לשירות אזרחי של כל הגברים בני 18–45. באוגוסט 1942, כ-3,000 יהודים נשלחו למחנה העבודה "[http://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%204833.pdf סידי עזאז]" סמוך לכ'מוס, אך בשל העדר תשתית מתאימה לקליטתם, נותרו במקום בין 600 ל-1,000 יהודים והיתר הוחזרו לבתיהם, לעבודות בשירות המדינה בעיר ולמחנות עבודה בקירינאיקה. יהודים אלו היוו כוח עבודה משמעותי שחסר לקהילה והקשה עליה כלכלית.

 

על מנת להסיר כל צל של ספק, פרסם מיניסטריון הפנים למחרת היום, ב-8 בפברואר 1970, הצהרה כי לצורכי החוק כל מי שנמצא מחוץ לגבולות לוב ואין בידו אשור רשמי שיוענק על ידי מחלקת ההגירה הלובית, יחשב כאילו יצא את לוב לצמיתות. ברור כי חוק זה מלכתחילה כוון לפגוע באלפי הפליטים היהודים שברחו מלוב בעקבות איומי יוני 1967 כאשר 14 יהודים נרצחו על ידי אוכלוסייה מוסתת, ומאות בתי עסק עלו באש. כאשר פנתה הקהילה של יהודי לוב ברומא ב-5 במאי 1970- לשלטונות לוב בקריאה לבטל החוק ולקיים הזכויות על רכושם בהצביעם על היות החוק נוגד את עקרון שוויון כל האזרחים וחוקי יסוד קיימים בלוב, השיב להם חבר מועצת ההפיכה (במכתב מיום 28 במאי 1970) כי אין משטרו מקיים או תומך באפליה וקרא להם לחזור ללוב בהבטיחו כי עם שובם תבוטל העמדת רכושם לניהול האפוטרופוס. הסגנון של התממות וציניות של מכתב זה בולט על רקע הידיעה כי השלטונות אסרו כבר לפני כתיבת המכתב את יציאת היהודים, אף לנסיעות קצרות, ולפיכך שובם של היהודים פירושו חזרה מרצון למלכודת. יתר על כן, כבר ביום 9 במאי 1970 חוקקה מועצת ההפיכה הלובית את החוק מס' 57 חוק זה מבטל את קודמו ונמנע מלהתייחס ליהודים אף שכונתו ומגמתו המפלה אינם מוטלים בספק.<ref>{{צ-ספר|מחבר=|שם=יהדות לוב במלחמת העולם השניה|מו"ל=יד יצחק בן צבי|שנת הוצאה=}}</ref>

 

[[קובץ:משפחת לביא.jpg|ממוזער|משפחת לביא, מיוצאי בנגאזי - לאחר העלייה לארץ, בשנת 1956.

אליהו (אבא), דורינה "דידי" (אימא), דוד (בן בכור) ואברהם "אבי" (בן צעיר).

העצרת נפתחה בהקרנת קטע קצר מעדותה של איריס (אינס) מוצרי לבית חביב, ניצולת שואה מבנגאזי, שהדליקה משואה בטקס [[יום הזיכרון לשואה ולגבורה]] ביד ושם. בעצרת נשאו דברים סגן שר האוצר חבר-הכנסת יצחק כהן, יושב ראש מועצת יד ושם הרב ישראל מאיר לאו, יושב ראש הנהלת יד ושם מר אבנר שלו, שמעון דורון, חבר הנהלת הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב ומר אריה ברנע, חבר העמותה הפרלמנטרית הישראלית לפעילות לזכר השואה וסיוע לניצוליה. בעצרת שר הזמר והמוסיקאי [[דוד ד'אור-נֵחַיְיסִי]], בן ליוצאי לוב.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=יד ושם|שם=עצרת לזכרם של יהודי לוב שנספו בשואה|כתב עת=}}</ref>

 

[[בנגאזי-ברגן־בלזן|בנגאזי–ברגן־בלזן]], רומן מאת [[יוסי סוכרי]] שיצא לאור בשנת 2013, הוא הרומן הראשון בעברית – וקרוב לוודאי בכל שפה – המגולל את סיפורם העלום של יהודי לוב בשואה. קורותיה של משפחה יהודית שההיסטוריה מזמנת לה מערבולת של התנסויות אימתניות, החל בכיבוש הגרמני של לוב ב-1941 וכלה בשחרור מחנה הריכוז ברגן־בלזן ב-1945. בני משפחת חג'ג', מהנכבדות בקהילת בנגאזי, נעקרים מאורח חייהם, מעירם האהובה וממולדתם: עם עוד יהודים לובים הם נלקחים ממדבר סהרה הלוהט, מועברים בספינה למחנה מעצר הררי באיטליה ונשלחים ברכבות אל גרמניה המושלגת, להיכלא ולמות בברגן־בלזן.

 

 

[[קטגוריה:יהדות לוב]]