פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
הסרת פרמטרים מיותרים בתבנית:ynet (דיון)
החודשיים שלפני הבחירות המקדימות במפלגות התאפיינו בכניסות חדשות לפוליטיקה של בכירים רבים בתחומי החברה, הכלכלה, הביטחון, התקשורת ועוד, והצטרפותם למפלגות השונות. המפלגות התחרו על גיוסן של כמה שיותר אישיויות בעלות שם ושילובן ברשימותיהן לכנסת. נושא זה היווה בשלב מסוים את מרכז ההתעסקות התקשורתית בבחירות.
 
מסע הרכש הזה היה תוצאה של הנסיבות שייחדו מערכת בחירות זו: לראשונה התמודד בה במפלגה גדולה ראש ממשלה מכהן אשר פרש ממפלגתו, והקים מפלגה חדשה. [[מפלגת קדימה|מפלגת "קדימה"]], שבסיסה היו תריסר אנשי ה"ליכוד" (הבולטים שבהם [[אהוד אולמרט]] ו[[ציפי לבני]]) אשר פרשו יחד עם אריאל שרון, נהנתה מהתמיכה הציבורית האדירה לה זכה מנהיגה. ה[[סקר]]ים ניבאו לה למעלה משלושים מושבים בכנסת הבאה,{{הערה|{{ynet||בחירות 2006|3827||}}}} אולם כאשר הוקמה המפלגה מספר החברים בה היה כשליש בלבד ממספר זה. על כן, היה למפלגה צורך דחוף ומיידי בצירופם של חברים נוספים. משום כך, משכה אליה המפלגה אישים רבים אשר רצו להשתלב בפוליטיקה, ותמכו במנהיגותו של שרון. עם הקמת המפלגה, היא החלה לצבור עוד ועוד תומכים - כך, הצטרפו אליה הח"כים [[דוד טל]] ו[[מיכאל נודלמן]], יו"ר מועצת "שינוי" ונשיא המרכז הבינתחומי פרופ' [[אוריאל רייכמן]], ראש ה[[שב"כ]] לשעבר [[אבי דיכטר]] וכן הח"כים של [[מפלגת העבודה]] [[שמעון פרס]], [[חיים רמון]] ו[[דליה איציק]]. [[רונית תירוש]] התפטרה מתפקידה כמנכ"לית [[משרד החינוך]] שאליה מונתה על ידי לימור לבנת מהליכוד והצטרפה גם היא לקדימה.
 
[[מפלגת העבודה]] בראשות [[עמיר פרץ]] גייסה כוכבים משלה. אישיותו של פרץ והרעיונות שהוא מייצג העניקו למפלגה סממנים [[סוציאליזם|סוציאליסטיים]] ו[[מדינת רווחה|חברתיים]], אשר הפיחו חיים במפלגה שנחשבה בשנות שלטונו של שרון לרדומה וחסרת כוח. ההתעוררות הפתאומית, וכן העלאת נושא העוני הגובר במדינה לראש סדר היום של המפלגה, משכו אליה אנשים דוגמת פרופ' [[אבישי ברוורמן]], יו"ר [[אוניברסיטת בן-גוריון]], והעיתונאית [[שלי יחימוביץ']], השותפים לרעיונותיו של פרץ ולאג'נדה שהוא מעוניין לקדם. נוסף על שניהם הצטרפו למפלגה ניצב בדימוס [[אריה עמית]], ה[[קונסול דיפלומטי|קונסול]] לשעבר [[אלון פנקס]], מזכ"ל [[שלום עכשיו]] [[יריב אופנהיימר]], המיליונר אבי שקד, השחקן [[אלון אבוטבול]], הבמאי [[דורון צברי]] והפעילים החברתיים [[יובל אלבשן]], תמי מולד-חיו ויהודה אלוש. כמו כן, התפקדו למפלגה (אך לא התמודדו על מקום ברשימה) המוזיקאים [[יהלי סובול]] ו[[קובי אוז]], מתוך תמיכה במנהיגותו של פרץ.
ב-[[25 בינואר]] [[2006]], לאחר שנדחו מספר פעמים, נערכו בחירות ל[[המועצה המחוקקת הפלסטינית|מועצה המחוקקת הפלסטינית]]. הסוקרים הפלסטינים ושרות המודיעין הישראלי צפו ניצחון דחוק ל[[פת"ח]] של [[אבו מאזן]] על פני "רשימת הרפורמה והשינוי" של תנועת ה[[חמאס]] בראשות [[איסמעיל הנייה]] וסגנו [[מוחמד אבו טיר]]. ההערכות בעיתונות הישראלית והפלסטינית היו שממשלת ישראל מסייעת לפת"ח בבחירות, כדי למנוע את עליית החמאס. אף על פי כן, תנועת החמאס הפתיעה וזכתה ברוב גדול (75 מושבים בפרלמנט לעומת 43 של הפת"ח) בבחירות דמוקרטיות שקטות שפוקחו על ידי נציגות בינלאומית. בין הסיבות לעליית החמאס ניתן למנות את ה[[שחיתות]] וה[[אנרכיה]] ברשות שמזוהה עם בכירי תנועת הפת"ח, אי האפקטיביות של מדיניות אבו מאזן כלפי [[גדר ההפרדה]], המחסומים ונוכחות צה"ל בשטחים, תפישת הציבור הפלסטיני לגבי תרומת המאבק המזוין של החמאס ל[[תוכנית ההתנתקות|מהלך ההתנתקות]] ותמיכת הציבור הפלסטיני בהמשך ה[[טרור]] והמאבק להשמדת ישראל. התוצאות הובילו להתפטרות מיידית של ראש הממשלה הפלסטיני אבו עלא ושל שריו.
 
ניצחון חמאס יצר מבוכה רבה ב[[ישראל]] ובעולם. לאחר הבחירות, שרי מפלגת השלטון "[[קדימה]]" הונחו על ידי ראש הממשלה בפועל, [[אהוד אולמרט]], שלא לשוחח בתקשורת בנושא ניצחון החמאס עד אשר תקבע עמדה רשמית של הממשלה בהתייעצות חירום. התבטאויות שונות בארץ ובעולם, ובהן של [[משה קצב]], נשיא מדינת ישראל, העניקו לגיטימציה לחמאס בתנאי שתזנח את קריאתה להשמדת ישראל. מולם, דווקא בשמאל הישראלי, נשמעו קולות להחרים את התנועה, מצד מפלגת [[מרצ-יחד]] בהנהגת [[יוסי ביילין]] ומצד [[עמיר פרץ]], מנהיג מפלגת העבודה. בימין הישראלי קראו לממשלה להילחם עד חורמה בחמאס ולסרב להכיר בו, [[אפי איתם]] אף קרא "להפוך את רשימת החמאס הנבחרת לרשימת [[סיכול ממוקד|חיסול]] של [[צה"ל]]". ב[[האיחוד הלאומי|איחוד הלאומי]] וב[[הליכוד|ליכוד]] האשימו את "קדימה", שרון ואולמרט בעליית החמאס{{הערה|{{nrg|אבישי זהר, מיה בנגל, גיל חורב ואיתמר ענברי|נתניהו: "קמה מדינת חמאסטן"|039/671|26 בינואר 2006||1|1}}}}{{הערה|{{ynet|שני מזרחי, רוני סופר ואילן מרסיאנו|קצב: "נדבר עם החמאס אם יכירו בישראל"|3207047|26 בינואר 2006|}}}}{{הערה|{{ynet|אטילה שומפלבי ואילן מרסיאנו|הליכוד: בקדימה מקימים מדינת טרור|3206723|26 בינואר 2006|}}}}. בסופו של דבר, [[אהוד אולמרט]] הודיע ש"רשות פלסטינית בהנהגת החמאס איננה פרטנר" והצהיר שעמדתה הרשמית של [[מדינת ישראל]] היא ש"אם תקום ממשלה בהשתתפות או בהנהגת החמאס, תהפוך הרשות הפלסטינית לרשות טרור, ונתייחס אליה ככזו. העולם וישראל יתעלמו ממנה ויהפכו אותה ללא רלוונטית"{{הערה|{{nrg|אילאיל שחר|אולמרט: רשות עם חמאס היא לא פרטנר|039/720|26 בינואר 2006||1|1}}}}.
 
===פינוי הבתים בעמונה===
'''הנושא החברתי''' - מבחינה חברתית-כלכלית, הבחירות לכנסת ה-16 העלו שתי מפלגות גדולות המזוהות עם השיטה הקפיטליסטית, [[הליכוד]] ו[[מפלגת שינוי|שינוי]], שעמדו מול שתי מפלגות קטנות המזוהות עם סוציאליזם באופן מובהק, [[עם אחד]] ו[[חד"ש]], שמנו בסה"כ 6 מנדטים יחד. הבחירות לכנסת ה-17 הגדילו מאוד את הגוש החברתי שכלל את מפלגת העבודה, מפלגת הגמלאים וחד"ש שקיבלו יחד כ-29 מנדטים, ולעומת זאת את העלמות שינוי וירידה דרסטית בכוח הליכוד. בבחירות ניסו מפלגות רבות לרכב על מה שהוגדר בתקשורת כ"טרנד החברתי": [[מפלגת ש"ס|ש"ס]] הגדירה את [[אלי ישי]] העומד בראשה כ"מנהיג חברתי אמיתי", [[אהוד אולמרט]] הגיע בליווי מצלמות לבית תמחוי ואפילו [[בנימין נתניהו]], הפוליטיקאי הישראלי המזוהה ביותר עם ה[[קפיטליזם]] ואשר ביצע קיצוץ קצבאות מסיבי בעת כהונתו כשר אוצר, ריכך את עמדותיו והכריז כי יפנה לטיפול בשכבות החלשות לאחר הבחירות וישקול שינויים ב[[תוכנית ויסקונסין]] שספגה ביקורת קשה.
 
'''עמיר פרץ''' - בחירתו של [[עמיר פרץ]] לראשות [[מפלגת העבודה]] הביאה עמה קולות רבים של אנשי [[עיירת פיתוח|עיירות פיתוח]] שנטו להצביע בעבר לליכוד, אך חשו כי נפגעו על ידי בנימין נתניהו. עם זאת, קולות רבים של אוכלוסיות מבוססות וקהל מבוגר ממוצא [[אשכנזים|אשכנזי]] עברו לקדימה, במיוחד לאחר חציית הקווים של המנהיג הקודם שמעון פרס. תהליכים אלה הביאו לטענות על פסילת פרץ בשל [[גזענות]] נגד [[מזרחיים]] בקרב קהל המצביעים הוותיק של מפלגת העבודה{{הערה|{{ynet|אמנון לוי (טור דעה)|מי יטהר את המרוקאי?|3218219|19 בפברואר 2006|}}}}. תוצאות הבחירות מראות על ירידה חדה בהצבעה למפלגת העבודה באזורים מבוססים ומעבר לתמיכה בקדימה.
 
'''אידאולוגיה''' - שתי המפלגות ה[[אידאולוגיה|אידאליסטיות]] המובהקות, מימין ומשמאל, נכשלו יחסית: [[האיחוד הלאומי-מפד"ל]] קיווה באמצעות האיחוד להגדיל משמעותית את נתחו ב[[הכנסת|כנסת]] ולהוביל את מחנה הימין, אך הוא ירד מ-10 מנדטים ל-9 מנדטים בלבד, למרות [[תוכנית ההתנתקות]]. הירידה נבעה מירידה אבסולוטית של מעל 15,000 קולות לעומת בחירות 1999. מנגד, [[מרצ]] ירדה מ-6 ל-5 מנדטים, תוך ירידה אבסולוטית של מעל 45,000 קולות (28%). יש הרואים בירידת כוחן של המפלגות האידאולוגיות ועלייתה של קדימה, מפלגת מרכז, את שקיעתן של שתי האידאולוגיות: הן זו הימנית של [[ארץ ישראל השלמה]], והן אידאולוגיית [[שטחים תמורת שלום]] של השמאל.
1,256,375

עריכות