בית הנסן – הבדלי גרסאות

מנהלו הראשון של בית החולים היה ד"ר איינסלר, שהיה נשוי לבתו של קונרד שיק. משנת [[1919]] עד [[1948]] ניהל את בית החולים הרופא הערבי-[[ערבים נוצרים|נוצרי]] [[תאופיק כנעאן]]{{הערה|1=משה חננאל, '''הירושלמים''', ירושלים 2007, עמוד 232}}. אף שבית החולים תופעל על ידי מסדר גרמני, המבנה לא הוחרם על ידי שלטונות [[המנדט הבריטי]] בתקופת [[מלחמת העולם השנייה]] (כפי שהוחרמו מבני מנזרים אחרים בשכונה), ובית החולים המשיך לפעול כאשר הוא מנוהל בסיוע ארגון [[ההסתדרות הציונית הדסה|הדסה]]. למתרפאים היהודים לא היה מזון [[כשר]] או אפשרות להתפלל ב[[מניין]], הדבר נודע לרב [[אריה לוין]], שארגן משלוחי מנות מזון כשר ומניין תפילה מסודר. עם קום המדינה עזבו ד"ר כנעאן וחלק מהמתרפאים הערבים את בית החולים ועברו ל[[סילוואן]] שב[[מזרח ירושלים]] (מאוחר יותר הקים כנעאן בית חולים למצורעים מצפון לרמאללה{{הערה|1=משה חננאל, '''הירושלמים''', ירושלים 2007, עמוד 185}}).

 

 

בסוף [[שנות ה-80 של המאה ה-20]], בשל מיעוט החולים במחלה בישראל ובשל הכנסת טיפול יעיל באמצעות [[אנטיביוטיקה]], חדל בית החולים לפעול במתכונת אשפוזית, ומאז ועד [[2002]] תפקד כ[[מרפאת חוץ]] אמבולטורית, ושיכן את המרכז הארצי למחלת הנסן של משרד הבריאות. עם פינוי המבנה עבר המרכז הארצי למחלת הנסן ל[[בית הבריאות שטראוס]], בחסות "הדסה".