הרג פינגווין - נהרגה נזירה – הבדלי גרסאות

הציור "הרג פינגווין - נהרגה נזירה" מבוסס על בדיחה: אופנוען נכנס לבר ושואל אם יש פינגווינים בסביבה. עונים לו: לא, למה? אז הוא עונה: אז הרגתי נזירה. נאמן השתמשה בזיהוי המוטעה מן הבדיחה על מנת לפרוש מגוון של אפשרויות לשוניות לתיאור היחס שבין הפינגווין והנזירה ובין סובייקט פעיל לסביל. הבדיחה, כפי שמדגימה העבודה של נאמן, "מטשטשת עד לאפס את ההבדל בין נזירה-אישה לבין פינגווין, ומתייחסת אל שניהם ברמה האופטית".{{הערה|1=[[טלי טמיר|טמיר, טלי]], "מדרש ציור", [[הליקון (עמותה)|הליקון]], מס' 12, סתיו 1994 ראו: [http://www.snunit.k12.il/poets/012014.html גרסה דיגיטאלית].}}

דימוי ה"ונטילטור" הופיע בעבודות נוספות של נאמן מאותה תקופה. זהו תצלום של מאוורר תקרה דומם בעל שלושה להבים. מספר פרשנויות ראו במאוורר דימוי היוצר היפוך [[מגדר]]י. המאוורר הוא צורה לשונית "זכרית", אולם בין רגליו של אותו מאוורר מופיע "חור שחור המתקשר למיניות נשית".{{הערה|1=ראו: [[מרדכי עומר|עומר, מרדכי]] (עורך), '''המוזיאון מציג את עצמו''', מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2011, עמ' 183.}} פרשנות אחרת ראתה במאוורר דימוי הנושא עמו אלימות. "מאוורר", כתב [[אורי דסאו]] על העבודה, "טומן בחובו [[גיליוטינה]], כשכנפיו מתפקדות כלהבים חדים. אנו עדים לעובדה שהשינוי במעמד המאוורר הוא פונקציה של ההשלכה שלנו, הצופים. אנחנו אלו שהופכים אותו לאלים, שמממשים את פוטנציאל האלימות שלו. בכך אנו גם שותפים בפונקציה שלו, גם חותכים וגם נחתכים".{{הערה|1=דסאו, אורי, "המוות הפעיל של מיכל נאמן", בתוך [[המדרשה (כתב עת)|המדרשה]], מס' 13, סתיו 2010, עמ' 189.}}