ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הסבת תבנית מנהיג1 למנהיג
שורה 1:
{{מנהיג
{{מנהיג1
|שם=ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת
|תמונה=[[קובץ:George III of the United Kingdom-e.jpg|250px|]]
שורה 64:
במאי [[1762]] ממשלתו הוויגית של הדוכס מניוקאסל הוחלפה בממשלה טורית בראשותו של הלורד ביוט הסקוטי. מתנגדיו של ביוט פעלו נגדו על ידי הפצת השמועות שהוא ניהל רומן עם אמו של המלך, ועל ידי ניצול של דעות קדומות כנגד הסקוטים. חבר הפרלמנט [[ג'ון וילקס]] פרסם את המאמר "צפון בריטניה" (The North Briton) בו השמיץ והסית נגד ביוט ושריו. וילקס נעצר בסופו של דבר באשמת הוצאת דיבה, אך נמלט לצרפת והודח מבית הנבחרים. הוא נשפט בהיעדרו ונמצא אשם בהוצאת דיבה ובכפירה. ב-[[1763]] לאחר שנחתם [[חוזה פריז (1763)|חוזה פריז]] שסיים את המלחמה, התפטר לורד ביוט וסלל בכך את הדרך לחזרתם של הוויגים תחת הנהגתו של ג'ורג' גרנביל (Grenville) לממשלה.
 
[[ההכרזה המלכותית של 1763]] הגבילה את התפשטותן כלפי מערב של המושבות בצפון אמריקה. כוונתה של ההכרזה הייתה להפנות את ההתפשטות הקולוניאלית צפונה ל[[נובה סקוטיה]] ודרומה ל[[פלורידה]], והיא הובילה לסכסוך בין המתיישבים לבין הממשלה הבריטית. הממשלה סברה, כי יהיה זה מן הראוי שהמתיישבים יממנו באמצעות מיסיהם את הגנתן של המושבות מפני ה[[אינדיאנים]] ומפני פלישה צרפתית אפשרית. הטענה המרכזית של המתיישבים הייתה לא גובה המסים, אלא העיקרון הבסיסי שמבחינתם לא יכולה הממשלה להטיל עליהם מסים כלל, כל עוד הם לא מיוצגים בפרלמנט. המתיישבים הכריזו כי כמו כל נתין בריטי יש להם את הזכות לטעון ש[[אין מיסוי ללא ייצוג]]. ב-[[1765]] גרנביל חוקק את [[חוק הבולים (1765)| חוק הבולים]], שחייב לבייל בבולי הכנסה כל מסמך או חוזה במושבות. בינתיים, נסיונותיו של גרנביל לצמצם את סמכויותיו של המלך לא צלחו, והעלו את זעמו של ג'ורג. הוא ניסה, ללא הצלחה, לשכנע את [[ויליאם פיט האב]] לקבל על עצמו את תפקיד ראש הממשלה. לאחר תקופת מחלה קצרה, שכנראה בישרה את הבאות, הצליח ג'ורג' להסדיר את הקמת הממשלה בראשותו של הלורד רוקינגהאם ופיטר את גרנביל.
 
הלורד רוקינגהאם בתמיכתם של פיט ושל המלך, ביטל את חוק הבולים הבלתי פופולרי, אך ממשלתו הייתה חלשה והוחלפה ב-[[1766]] על ידי פיט. מעשיהם של פיט ושל המלך היו כה פופולריים בצפון אמריקה שמעמדם ב[[ניו יורק]] עלה. ממשלתו של פיט נפלה ב-[[1767]] ובמקומו עלתה ממשלה בראשותו של הדוכס מגרפטון. שנה לאחר מכן שב וילקס לאנגליה, העמיד את עצמו לבחירה לפרלמנט ולאחר מכן הודח ונבחר לפרלמנט פעמיים. ממשלתו של גרפטון התפרקה ב-[[1770]] וממשלה מטעם המפלגה הטורית בראשותו של לורד נורת' עלתה לשלטון.
שורה 79:
לעתים קרובות מואשם ג'ורג' השלישי בעקשנות שהשאירה את בריטניה במלחמה עם המהפכנים האמריקאים בניגוד לעצת שריו. מחקרים היסטוריים מודרניים מגינים על ג'ורג' מתוך גישה, שבהקשר של אותה התקופה, הוא פעל באופן שכל מלך היה פועל ולא היה מוותר על טריטוריה בסדר גודל כזה. יתר על כן, ג'ורג' פעל באופן מתון יחסית למלכים מקבילים בתקופתו. לאחר קרב סרטוגה, דעת הקהל והפרלמנט היו בעד המשך המלחמה. הגיוס התנהל בקצב מהיר ומתנגדי המלחמה, אף על פי שהיו קולניים, נשארו במיעוט. לאחר הכישלונות בצפון אמריקה ביקש הלורד נורת' להעביר את תפקידו ל[[ויליאם פיט האב]], שלדעתו היה האיש המתאים יותר להתמודד עם המצב, אך המלך סירב להיעתר לבקשתו. תחת זאת הוא הציע שפיט יכהן כתת-שר בממשלתו של נורת', אך פיט סירב לשתף פעולה ומאוחר יותר באותה שנה הוא מת. בראשית שנת [[1778]] צרפת, שהייתה יריבתה המרה של בריטניה, חתמה על [[ברית צרפת - ארצות הברית (1778)|ברית]] עם [[ארצות הברית]] וכתוצאה מכך החלה הסלמה במלחמה. עד מהרה הצטרפו לארצות הברית ולצרפת גם [[ספרד]] ו[[הרפובליקה ההולנדית]], ומנגד לא הייתה לבריטניה כל בעלת ברית ראויה לשמה. גל של התפטרויות של שרי ממשלת בריטניה החל והלורד נורת' ביקש שוב להשתחרר מתפקידו, אך המלך התעקש ועמד על כך שהוא ימשיך לכהן. כוחה של האופוזיציה כנגד המלחמה היקרה גדל, וביוני [[1780]] פרצו בלונדון כתוצאה מכך מהומות הידועות בשם [[מהומות גורדון]].
 
בעת המצור על [[צ'ארלסטון (קרוליינה הדרומית)| צ'ארלסטון]] עוד האמינו הלויאליסטים בניצחונם, כאשר הבריטים הנחילו ל[[פטריוטים (המהפכה האמריקנית)|פטריוטים]] שורה של תבוסות כבדות בקרב קמדן ובקרב על בית המשפט של גילפורד. בסוף שנת [[1781]] החדשות על כניעת הכוחות הבריטים ב[[קרב יורקטאון]] הגיעו ללונדון. התמיכה הפרלמנטרית בלורד נורת' קרסה לחלוטין ובשנה שלאחר מכן הוא התפטר מתפקידו. המלך הכין טיוטת כתב התפטרות שמעולם לא הוגשה ולבסוף הכיר בתבוסה בצפון אמריקה והורה על תחילתם של דיונים לקראת הסכם שלום. במסגרת שלום פריז ב-[[1783]] הכירה בריטניה בעצמאותה של [[ארצות הברית]] והחזירה את [[פלורידה]] לספרד. כאשר הגיש [[ג'ון אדמס]] את [[כתב האמנה|כתב האמנתו]] כשגריר ארצות הברית בלונדון ב-[[1785]], הכיר ג'ורג' בכך שעליו להתרגל למערכת היחסים החדשה בין ארצו לבין מושבותיו לשעבר.
 
==מאבק חוקתי==
שורה 102:
ג'ורג' לא ראה בשלום עם צרפת דבר ממשי, ומבחינתו היה ההסכם רק ניסוי. ב-[[1803]] התחדשה המלחמה אך דעת הקהל לא נתנה באדינגטון אמון כמנהיג שיכול להוביל את המדינה במצב כזה והעדיפה את פיט במקומו. האפשרות של פלישה לבריטניה על ידי נפוליאון נראתה ממשית יותר מתמיד ותנועת מתנדבים המונית קמה כדי להגן על הממלכה מפני צרפת. בסוף אוקטובר, בשיאו של הפחד מפני פלישה, סקר ג'ורג' מסדר של 27,000 מתנדבים ב[[הייד פארק]] שצעדו במשך שני ימים וצפה בהם קהל של כ-500,000 צופים בכל יום. לאחר ניצחונו של ה[[אדמירל]] [[הוריישו נלסון]] ב[[קרב טרפלגר]] האפשרות של פלישה צרפתית ירדה מעל הפרק.
 
ב-[[1804]] לקה ג'ורג' שוב במחלתו. לאחר החלמתו התפטר אדינגטון ופיט מונה כראש ממשלה במקומו. פיט רצה למנות את פוקס כשר בממשלתו, אך המלך התנגד. [[ויליאם גרנוויל]] ראה בכך עוול שנעשה לפוקס וסירב להצטרף לממשלה החדשה. פיט התרכז בהקמתה של [[הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית]] שכללה את אוסטריה, רוסיה ו[[שוודיה]]. גורלה של קואליציה זו לא היה שונה משתי קודמותיה והיא התמוטטה ב-[[1805]]. הכישלונות באירופה גבו מחיר מבריאותו של פיט והוא מת ב-[[1806]]. במקומו מונתה ממשלה בראשותו של ויליאם גרנוויל שאחד מחבריה היה פוקס, שאת מינויו קיבל המלך בלית ברירה. לאחר מותו של פוקס בספטמבר [[1806]] נקלעו המלך והממשלה לעימות. כדי להרחיב את הגיוס הציעה הממשלה בפברואר [[1807]] לבטל את ההגבלות על גיוס קתולים כך שאלה יוכלו לשרת בכל דרגי הצבא. המלך הורה לממשלה להוריד את ההצעה מעל סדר היום ולא להעלות אותה לעולם. השרים הסכימו לבטל את הצעד הזה אך סירבו להתחייב בקשר למצבים עתידיים. הממשלה פוזרה ובמקומה הוקמה ממשלה בראשות הדוכס מפורטלנד כשההנהגה האמיתית שלה הייתה בידיו של [[שר האוצר של בריטניה|שר האוצר]] [[ספנסר פרסיבל]]. הפרלמנט פוזר ובבחירות שהתקיימו זכתה הממשלה לרוב בפרלמנט שתמך בה.
 
בסך הכול לא ביצע ג'ורג' השלישי החלטות פוליטיות משמעותיות במהלך תקופת מלכותו. החלפתו של פורטלנד בפרסיבל ב-[[1809]] הייתה שולית בחשיבותה.
שורה 110:
בסוף שנת [[1810]], בשיאה של האהדה הציבורית כלפיו, אך כשהוא כבר עיוור כמעט לחלוטין וסובל מ[[שיגרון]], היה מצבו הבריאותי של המלך קשה. לדעתו, המחלה נגרמה בשל מצוקתו שנגרמה בשל מותה של בתו הצעירה האהובה, הנסיכה אמיליה. הוא קיבל את הצורך בחקיקתו של חוק העוצרות של [[1811]] והנסיך מויילס מונה כעוצר. למרות סימני החלמה שנראו במאי אותה שנה, בילה ג'ורג' השלישי את שארית חייו בבידוד ב[[טירת וינדזור]] ומוחזק כבלתי שפוי.
 
ב-[[1812]] נרצח ראש הממשלה [[ספנסר פרסיבל]] (ראש הממשלה הבריטי היחידי שכהונתו הסתיימה בנסיבות כאלה) ותחתיו מונה [[רוברט ג'נקינסון| הלורד ליברפול]], שכיהן בעת הניצחון הבריטי ב[[המלחמות הנפוליאוניות|מלחמות הנפוליאוניות]]. [[קונגרס וינה]] הוביל לכמה שינויים טריטוריאליים משמעותיים מבחינתה של נסיכות הנובר שהפכה להיות [[ממלכת הנובר]].
 
בינתיים התדרדרה בריאותו של המלך. הוא סבל מ[[שיטיון]] ונעשה עיוור לחלוטין ושמיעתו אבדה כמעט לחלוטין. הוא לא היה מסוגל לדעת או להבין שהוא הוכתר כמלך הנובר ב-[[1814]] או שאשתו מתה ב-[[1818]]. במהלך חג המולד של [[1819]] הוא דיבר הבלים במשך 58 שעות ברציפות ובשבועות האחרונים לחייו הוא לא היה מסוגל ללכת. הוא מת בטירת וינדזור בערבו של ה-[[29 בינואר]] [[1820]], שישה ימים לאחר מותו של בנו הרביעי [[הנסיך אדוארד אוגוסטוס, דוכס קנט וסטרת'רן]]. הבן המועדף עליו, הנסיך פרדריק, דוכס יורק, היה אתו בשעת מותו. ג'ורג' השלישי נקבר ב-[[16 בפברואר]] בקפלת סנט ג'ורג' ב[[טירת וינדזור]].
שורה 204:
|הבא=[[ג'ורג' הרביעי]]
}}
 
[[קטגוריה:אישים במלחמות הנפוליאוניות]]
[[קטגוריה:דוכס אדינבורו]]