הבדלים בין גרסאות בדף "אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה"

מ
הסבת תבנית מנהיג1 למנהיג
מ (בוט החלפות: {{ס:\1|)
מ (הסבת תבנית מנהיג1 למנהיג)
{{מנהיג
{{מנהיג1
|שם=אלכסנדר הראשון
|תמונה=[[קובץ:Alexander I of Russia.jpg|250px|]]
|צאצאים=מריה {{ש}} יליזבטה
|יורש העצר=}}
'''אלכסנדר הראשון''' ('''המנצח''') (ב[[רוסית]]: '''Александр I Победитель''', ובשמו המלא: '''אלכסנדר פאוולוביץ' רומאנוב''', [[23 בדצמבר]] [[1777]] - [[1 בדצמבר]] [[1825]]) היה קיסר [[רוסיה]] מ־[[23 במרץ]] [[1801]] עד מותו.
 
==מתחילת חייו==
היה בנם של הנסיך הגדול פאבל פטרוביץ' (אשר הוכתר מאוחר יותר כ[[פאבל הראשון]]) ושל אשתו [[סופיה דורותיאה, נסיכת וירטמברג|מריה פיודורובנה]]. בגיל צעיר הוא נלקח מהוריו על ידי סבתו השתלטנית [[יקתרינה הגדולה]] וחונך ברוח רעיונות [[עידן האורות|תקופת ההשכלה]], ובעיקר ברוח רעיונותיו של [[ז'אן ז'אק רוסו]]. מאוחר יותר הצטרפו ליסודות אלה בחינוכו גם יסודות החינוך ברוח מסורת האוטוקרטיה הרוסית ממורהו [[ניקולאי סלטיקוב]] וכן האהבה לצבא מחד ולזולת מאידך מאביו פאבל.
 
ריבוי המקורות של השכלתו וערכיו וגם הצורך בילדותו המוקדמת לתמרן בין אביו לסבתו גרמו לו להיות מהוסס, לא-החלטי ודו-פני, אך גם לימדוהו להיות [[דיפלומט]] למופת; תכונות אלו ליוו אותו במשך כל חייו.
 
==שנותיו הראשונות בשלטון==
אלכסנדר עלה לשלטון לאחר הפיכת חצר - כמה קצינים מחיל המשמר אשר לא ראו בעין יפה את כניסתו של הקיסר [[פאבל הראשון]] למלחמה עם [[בריטניה]] רצחוהו בחדר השינה שלו. היו כאלה שטענו כי אלכסנדר ידע על הקשר ולא אמר דבר לאביו, ולכן כמוהו כשותף לרצח; אך האשמות אלה אינן מוצקות ונשענות על לא יותר משמועות.
 
===מדיניות פנים===
 
אבל, כמו שהוא עצמו העיד, העם הרוסי לא היה בשל לחירות, ולכן רפורמות הליברליזציה והענקת החוקה לא צלחו; הצמיתות לא בוטלה, מערכת החינוך וה[[אוניברסיטה|אוניברסיטאות]], אף שהורחבו, נותרו תחת פיקוח ה[[כנסייה]], ותוצאותיה הישירות של המלחמה בשחיתות היו התרוקנות של שורות הפקידות ואיושן באנשים זרים בלית ברירה - מה שרק הרחיק את הקיסר מנתיניו.
כמו כן, אלכסנדר לא היה בטוח בעמו, ולכן היסס ליישם את הרפורמות שלו עצמו בכל רחבי המדינה; תחת זאת, הוא ערך ניסויים במחוזות שונים של רוסיה, והתושבים רטנו על כך שהקיסר מעניק למחוזות רחוקים וזרים כגון [[פינלנד]] ו[[פולין]], אשר סופחו במהלך שלטונו, חירויות שהוא שולל מעמו שלו.
 
סיבה נוספת לכישלון הרפורמות הייתה שאלכסנדר עצמו, אף שהיה ליברל ואהב את החירות, לא רצה לוותר על כוחו כ[[אוטוקרט]] ורצה תחת זאת שכל ההחלטות המדיניות תהיינה בהתאם לרצונותיו. כך, פעם הוא אמר בזעם לשר המשפטים שלו, המשורר הרוסי [[גברייל דרז'אבין]]: "אתה תמיד אומר לי מה לעשות! אבל אני הקיסר, ואני רוצה את זאת ושום דבר אחר תחת זאת!".
==מלחמה ושלום עם נפוליאון==
[[קובץ:Alexander_I_of_Russia_by_F.Kruger_(1837,_Hermitage).jpg|שמאל|ממוזער|250px|תמונתו של פרנץ גרוגר, אלכסנדר הראשון יוצא למלחמה]]
נפוליאון מצדו התנהג כאילו לא ידע על נטיותיו של הקיסר כנגדו. הוא תמיד ניסה לכרות עמו ברית בטענה כי רוסיה וצרפת הן בעלות-ברית טבעיות וגאוגרפיות, אך הקיסר סירב בעקשנות לכך והמשיך להילחם בנפוליאון במסגרת הברית עם [[אוסטריה]], ולאחר [[קרב אוסטרליץ|התבוסה באוסטרליץ]] ([[2 בדצמבר]] [[1805]]) - עם [[פרוסיה]]. נפוליאון מצדו כבש את פרוסיה בסערה בשנת [[1806]] והשמיד את צבאה בקרבות ינה ואאוארשטדט, הגיע עד [[פולין]] ושם נפגש עם הצבא הרוסי. במקביל לכך, הוא ניסה לעורר את הפולנים, הטורקים והפרסים לתקוף את רוסיה, על-מנת להחלישה, ובחצר הקיסר עצמה רבו הקולות שקראו לשלום.
 
אך הקיסר לא רצה לשמוע על כך בטענו שנפוליאון הוא אויב הכנסייה האורתודוקסית. המלחמה נמשכה: הקרבות בפולטוסק ופרייסיש-אילאו (ראשית [[1807]]) נגמרו אמנם בתיקו, אך ב[[קרב פרידלנד]] ([[13 ביוני|13]]-[[14 ביוני]] 1807) נפוליאון הכה את הרוסים שוק על ירך והציע להם הצעת שלום וברית נדיבה. לזה הקיסר כבר לא יכול היה לסרב, וב-[[25 ביוני]] 1807 נחתם [[שלום טילזיט]]. אלכסנדר הוקסם מנפוליאון, אשר היה אמן הדיפלומטיה כשם היה אמן המלחמה. הוא נתן לאלכסנדר יד חופשית לגבי [[פינלנד]], [[בסרביה]], [[נסיכות מולדובה]] ו[[ולאכיה]] וצייר בפניו תוכנית ארוכת-טווח לחלוקה של העולם לספרות השפעה רוסית וצרפתית. הייתה זו הצעה שאי-אפשר היה לסרב לה, ואלכסנדר אכן לא סירב.
 
אולם עד מהרה החל אלכסנדר להתפכח מאשליותיו לגבי נפוליאון - הצרפתים נשארו בפרוסיה, והרוסים על הדנובה, כאשר שני הצדדים האשימו האחד את השני בהפרת הסכם השלום. פגישה שנערכה בין שני הקיסרים בארפורט שבתורינגיה ב-[[1808]] אמנם הובילה להסכם על כיוון מדיני משותף, אך אלכסנדר הבין, שנפוליאון אינו חש מחויבות כלפי התוכנית לחלוקת העולם שהוא הגה וכי הוא השתמש בה כאמצעי להסחת דעתו בזמן שהוא בנה וחיזק את השפעתו באירופה. לכן הוא החליט כי הוא מצידו גם יתייחס לברית עם נפוליאון כאל אמצעי פוליטי בלבד ולא כאל ברית בין אחים. כך, הוא ניצל את בריתו עם נפוליאון כדי לפלוש ל[[שוודיה]] בשנת [[1809]] ולקרוע ממנה את [[פינלנד]], וכדי לקרוע את [[בסרביה]] מידי [[האימפריה העות'מאנית]] ב-[[1812]].
 
==מברית לשנאה==
בינתיים, מתיחויות וסכסוכים אחרים המשיכו לכרסם בברית הרוסית-צרפתית. כך, אלכסנדר אמנם סייע (אם כי בעצלתיים) לנפוליאון בשנת [[1809]], אך דרש באופן נחרץ שאוסטריה לא תימחק מעל למפה; מאידך גיסא, הוא התנגד למדיניות הליברלית של נפוליאון כלפי הפולנים.
 
נפוליאון מצדו היה חשדני כלפי אלכסנדר לא פחות מכפי שאלכסנדר היה חשדני כלפיו. על-מנת לנסות את הקיסר, ככל הנראה, הוא ביקש את ידה של אחות הקיסר, הנסיכה הגדולה אנה. אלכסנדר סירב בתואנה כי אמו מתנגדת לזיווג. על כך נפוליאון השיב בביטול תוכניתו שלא לשחזר את פולין ובהכרזתו על נישואיו למריה-לואיזה האוסטרית באופן אשר הוביל אלכסנדר לחשוד כי נפוליאון "רקד על שתי חתונות".
 
על חיכוכים אלה עד מהרה נוספו עוד: כך, בשנת [[1810]] נפוליאון סיפח לעצמו את [[דוכס]]ות [[אולדנבורג]], ששליטה היה דודו של אלכסנדר; [[השיטה הקונטיננטלית]] שיתקה את המסחר הרוסי. בסופו של דבר המתח התפרץ בפלישתו של נפוליאון לרוסיה בשנת [[1812]].
==מהפך נפשי==
{{ערך מורחב|מלחמת רוסיה-צרפת (1812)}}
[[מלחמת רוסיה-צרפת (1812)|פלישתו של נפוליאון לרוסיה]] הייתה בגדר הפתעה גמורה לקיסר. יתר על כן, אף שהורה לצבא להילחם בצרפתים, אלכסנדר הכריז בפומבי כי הערצתו כלפי נפוליאון ברמה האישית לא נפגעה כאין וכאפס מהפלישה. רק לאחר שנפוליאון כבש את [[מוסקבה]] וניסה לפוצץ את [[הקרמלין]] השתנתה דעתו של אלכסנדר והוא הפך לגדול שונאיו של נפוליאון; כמו כן, הוא חזר לתמוך ברעיון של [[קונפדרציה]] כלל-אירופית, רעיון שהוא ניסה לקדם מאוחר יותר ב[[קונגרס וינה]] ([[1815]]), אך הדבר לא צלח.
 
לאחר כיבוש מוסקבה החליט אלכסנדר שיש לו צו מן השמים להחזיר את השלום לאירופה ולהביס את נפוליאון. רגשותיו הדתיים של אלכסנדר התעצמו בסתיו [[1813]], עת פגש את הברונית דה קרודנר; לאחר פגישה זו כל פעולותיו, בין האישיות ובין המדיניות, היו אפופות מעטה של צדקנות [[מיסטיקה|מיסטית]].
 
זמן לאחר מהפך כפול זה החל להתרחש מהפך שלישי בדעותיו של אלכסנדר: אם קודם לכן היה ליברל (ולו באופן חלקי), הרי שמעתה הוא נטה יותר ויותר לכיוון ה[[שמרנות]] והתקרב מאוד לשר הביטחון שלו [[אלכסיי ארקצ'ייב]]. בין הסיבות לכך היו ניסיון למהפכה בקרב קציני הצבא ונפילתו תחת השפעתו של הקנצלר ה[[אוסטריה|אוסטרי]] ה[[שמרנות|שמרן]] [[מטרניך]]. אף על פי כן, אלכסנדר עדיין טען כי "את החירות יש להגביל רק בגבולות הסדר"; רק בשלהי שנת [[1820]], עת התחוללו מהומות ב[[פיימונט]] וב[[נאפולי]], ורוח של מהפכה ריחפה מעל אירופה כולה, הושלם סופית מעברו מהמחנה הליברלי למחנה השמרני, מה שהתבטא בכך, שאלכסנדר הטיל פיקוח חמור על האוניברסיטאות ברוסיה ואסר על קיומם של מועדונים פוליטיים, מה שגרם לתסיסה בקרב ה[[אליטה אינטלקטואלית|אינטליגנציה]].
21,120

עריכות