התנועה הרומנטית – הבדלי גרסאות

'''הרומנטיקה''' (או '''התנועה הרומנטית''') הייתה תנועה אינטלקטואלית ואמנותית שהתפתחה ב[[אירופה]] בשלהי [[המאה ה-18|המאה ה-18 למנינם]]. ככלל, הרומנטיקנים יצאו כנגד רוחה של [[תנועת הנאורות]], שמשלה בחיים האינטלקטואליים במערב אירופה ובמרכזה לאורך רוב המאה השמונה עשרה. תחת ה[[אוניברסליזם]] של אדם באשר הוא אדם (או, בנוסח של [[עמנואל קאנט]] ו[[ז'אן ז'אק רוסו]], באשר הוא יצור תבוני, שתבונתו מכתיבה לו מתוכו ציוויים שהוא אנוס למלאם), העלתה הרומנטיקה על נס את ה[[אינדיבידואליזם]] הפרטיקולרי, כלומר, את החד-פעמי שבאדם מסוים, המכונן לעצמו, מתוך עצמו, את האמת האישית שלו, שאינה בהכרח משותפת לאחרים. כאשר מוכל הרעיון הרומנטי על [[אומה]] שלמה, הוא מתבטא ברצון לתת ביטוי לייחודי ולאותנטי שברוח העם. זאת, מבלי מחויבות לערכים שנתקבעו במסורת, עתיקה ככל שתהיה, כגון עקרון ה[[לגיטימיזם]] השושלתי, שטען כי זכותם של המלכים ויורשיהם אחריהם למשול אינה ניתנת להפקעה. מבחינה זו, הרומנטיקה היא אחת מהתנועות הרוחניות שהביאו להתעוררות ה[[לאומיות]] באירופה ב[[המאה ה-19|מאה ה-19 למנינם]].

הרומנטיקה, בהיותה תנועה של התחדשות רוחנית ותגובת-נגד להארה וגם זרם מחשבתי מרכזי בן התקופה ב[[תורת הספרות|חקר הספרות]] (מקובל התיקוף הקובע את ראשיתה של הרומנטיקה במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה - אין הסכמה על תאריך מסוים - ואחריתה בערך ב-[[1830|1830 למנינם]]), היא רבת-פנים, ועל-כן הוצעו כמה סימני היכר ש"אין לטעות בהם", כאשר מעת לעת ומחוג משכילים אחד לאחר משתנות ההגדרות ואין הסכמה כללית. עם זאת, מרבית הניסיונות לבטא את מהותה של המחשבה הרומנטית, מתרכזים לפחות בכמה מהעקרונות המכוננים הנסקרים להלן.