קריאת ההלל – הבדלי גרסאות

המנהגים בסוגיה זו חלוקים עד היום, למנהג האשכנזים (הן [[נוסח אשכנז]] והן אצל רוב ככל מתפללי [[נוסח ספרד]] ה[[תנועת החסידות|חסידי]]{{הערה|בקהילות חסידיות בודדות בארץ ישראל קבלו את המנהג שלא לברך עליו}}) וה[[נוסח איטליה|איטלקים]] נהוג לברך. אצל [[תכלאל|יהודי תימן]] אין מברכים, וכן היה נהוג בעבר בקהילות ה[[נוסח הרומניוטים|רומניוטים]]{{הערה|כך מעיד ר' יצחק בן אבא מארי מ[[מרסיי]] ב[[ספר העיטור]] (הלכות הלל צ"ה עמוד א') כותב שבמקומו נהגו לברך אך שמע שמנהג רומניא שאין מברכים והוא מעדיף מנהג זה. במחזור רומניא ונציה ה'רפ"ג (עמוד מ"ב) מוזכרת ברכה אך מציין כי "רוב הקהילות נהגו שלא לברך וכן עיקר". נוסח הרומניוטים הוא אחד הקרובים ל[[נוסח ארץ ישראל]] הקדמון, שכאמור לעיל, שם לא נהגו כלל לומר הלל בימים אלו, וככל הנראה משמר מסורת זו על ידי השמטת הברכה}}. אצל [[נוסח הספרדים|הספרדים]] שבארצות המזרח התיכון (ארץ ישראל{{הערה|כפי האמור לעיל ביחס לנוסח הרומניוטים, אפשר שזהו זכר ל[[נוסח ארץ ישראל|מנהג הארץ ישראלי הקדום]] שכלל לא גרס אמירת הלל בימים אלו, נהגו לכל הפחות שלא לברך עליו}}, מצרים, סוריה ועיראק) נהוג גם כן שלא לברך אך בקהילות הספרדיות של טורקיה, הבלקן, צפון אפריקה ומערב אירופה נהוג לברך. בחלק מהמקומות נהגו לברך רק כשההלל נאמר בציבור{{הערה|ראו [[שואל ונשאל]] חלק ב אורח חיים סימן כט.}}. החכמים הספרדיים בארץ ישראל החל מאמצע [[המאה ה-20]] דנים בשאלה האם העולים החדשים מארצות בהן נהגו הספרדים לברך על ההלל רשאים להמשיך לנהוג במנהג זה בארץ ישראל, או שמא כיוון שמנהג הספרדים בארץ ישראל מקדמת דנא שלא לברך על ההלל, אין לשנות ממנהג המקום.