קרב פיסאגואה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 35:
שלושת המדינות הכירו בחשיבותו של הים לצורך גישה לאזור הסכסוך. שליטה על החוף ושטחי הים הסמוכים אליו הייתה מטרה עיקרית מתחילתם של מעשי האיבה, וחלק הארי של הפעולות בשלביה הראשונים של המלחמה התמקד בים. אזור הפעולה היבשתי היה חוף [[מדבר אטקמה]] ואזורי המכרות הסמוכים אליו בתוך היבשה. אזור המכרות היווה את שטחה המערבי ביותר של בוליביה, אשר כלל גם את המוצא היחיד של המדינה לים, וחלק ניכר מדרומה של פרו. שליטה על החוף ונתיבי הים המובילים אליו יעניק יתרון [[לוגיסטיקה|לוגיסטי]] חשוב לקראת קרבות היבשה. לכן, לאחר ניצחונה של צ'ילה ב[[קרב אנגאמוס]] (Combate de Angamos) ב-[[8 באוקטובר]] 1879, אשר הבטיח לה [[עליונות ימית]], הפכה האפשרות ל[[נחיתה אמפיבית|מבצעים אמפיביים]] לצעד מתבקש על מנת לכבוש את מחוז טאראפאקה. לפני הקרב היו בידי הברית הפרואנית-בוליביאנית שלושה מאחזים עיקריים מצפון לעיירה [[אנטופגסטה]], אשר נכבשה על ידי צ'ילה מעט לפני פרוץ המלחמה: [[טאקנה]] (בימינו עיר גבול פרואנית), [[פיסאגואה]] (באותו הזמן, נמל על החוף בשליטת בוליביה) ו[[אריקה]] (באותו הזמן, חלק מבוליביה ובימינו עיר צ'יליאנית על גבול פרו). הפיקוד הצבאי הצ'יליאני החליט על ביצוע נחיתה ימית על מנת לבודד ולשבש את קוי התקשורת בין מאחזים אלה. לאחר ביצוע סיור [[מודיעין צבאי|מודיעיני]] מכין הוחלט כי פיסאגואה, הממוקמת כ-500 ק"מ צפונית לאנטופגסטה, מתאימה למבצע אמפיבי, זאת בשל המפרץ שלה, אשר התאים להנחתת אספקה וכוחות צבא.
שר המלחמה הצ'יליאני [[ראפאל סוטומאיור באזה]] (Rafael Sotomayor Baeza) תכנן וארגן את המבצע תוך שמירה על סודיות כדי להימנע מחילוקי-דיעות עם הצבא וכדי למנוע חוסר זהירות שעלול לחשוף אותו לאויב. לכן, כבר ב-[[9 באוקטובר]], יום לאחר הניצחון באנגאמוס, הורה סוטומאיור לאוניות נושאות הגייסות להפליג לעבר אנטופגסטה. הימים שלאחר מכן התאפיינו בפעילות קדחתנית במהלכם הועברו הכוחות והתארגנו באנטופגסטה וב-[[19 באוקטובר]] הסתיימו ההכנות והכוח היה מוכן למשימה. השיירה הימית כללה שש [[אוניית מלחמה|אוניות מלחמה]] ועשר נושאות גייסות המונעות ב[[ספינת קיטור|קיטור]]. בפיקוחם של סוטומאיור ושל גנרל [[ארסמו אסקאלה]], עלו 9,405 חיילים ו-853 [[סוס]]ים ו[[פרד]]ות על האוניות. על גבי [[אוניית דגל|אוניית הדגל]] '''אנגאמוס''' הפליגו סוטומאיור וגנרל אסקאלה, יחד עם מפקד הצי [[קומנדר (הצי המלכותי הבריטי)|קומנדר]] מנואל תומפסון, ראש המטות המשולבים ואנשי סגל המפקדה הכללית. ב-[[1 בנובמבר]] הגיעה השיירה לנקודת הכינוס ורק סוטומאיור ו[[קפטן (צי מלחמתי)|קפטן]] קרלוס קונדל ידעו מהו יעדה הסופי.
=== תוכנית ההתקפה הצ'יליאנית ===
סוטומאיור חשף בפני ראשי הצבא והצי את היעד בשתי מועצות מלחמה בהן תוכננה המתקפה. הוסכם על מתקפת פתע על פיסאגואה, כאשר מתקפה משנית תופנה דרומה משם, לעבר חונין (Junín). כוח ההסתערות הצפוני המונה 4,890 [[חיל רגלים|חיילי רגלים]] ו[[ארטילריה]] יונחתו בפיסאגואה, יקימו [[ראש גשר]] ויחלו בטיפוס לעבר הרמה הגבוהה המשקיפה על החוף; כוח ההסתערות הדרומי, המונה 2,175 חיילים יכבוש את חונין ו-2,500 חיילים יישמרו כ[[עתודה (צבא)|עתודה]]. [[קולונל]] אמיליו סוטומאיור, אחיו של שר המלחמה, הופקד על ניהול מבצעי הנחיתה. מפקד הצי תומפסון הופקד על השלב הימי של המתקפה, שכלל את ההרעשה המקדימה של אזור החוף ואת הכוונת סירות הנחיתה. ארבע אוניות מלחמה ייכנסו למפרץ ויתקפו את המבצרים השומרים עליו, כאשר מרגע שישותקו [[תותח]]יהם יחל מבצע הנחיתה.
== קישורים חיצוניים ==
| |||