החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם – הבדלי גרסאות

בעקבות [[מלחמת העצמאות]] נמלטו או גורשו רבים מ[[ערביי ארץ ישראל]] לארצות ערב השכנות. פליטים אלה לא היו מעולם אזרחי ישראל או תושבי קבע. יתרה מכך, '''מדינות ערב יצרו את "מחנות הפליטים"''' (שכונות קטנות, בעלות רמת תשתיות ושירותים נמוכה, הסובלות מ[[עוני]], הזנחה וצפיפות יתר, אשר אחוז גדול מכלל הבתים בהן לא מחובר לתשתיות ביוב נאותות{{מקור}}) ולא איפשרו הגירה של הפליטים אל מחוץ למחנות או שיקום חייהם של הפליטים אלא הנציחו את הבעיה, רוב רובם של הפליטים מעולם לא נקלטו במדינות בהם התיישבו אלא נוצר מצב שבו הפליטים המקוריים מתו והדור השני, השלישי, ואפילו הרביעי נותרו במחנות הפליטים בתקווה לחזור אל הבתים שמעולם לא ראו בארץ שמעולם לא חיו בה. לעומתם, היהודים שנמלטו או גורשו באותה העת ממדינות ערב השכנות נקלטו היטב בחברה הישראלית. "מכיוון שההחלטה מדברת באופן כללי על 'בעיית הפליטים', אין היא מוגבלת לבעיית הפליטים הערבים, והפתרון הצודק שיש להגיע אליו במשא ומתן צריך לכלול גם את ההכרה בשיח הפליטות של [[הפליטים היהודים ממדינות ערב|לפליטים היהודים ממדינות ערב]]"{{הערה|1={{משפט וצבא|[[רות לפידות]]|עיוות משמעותה של החלטה 242 (1967)|4/304|204, התשס"ג, עמ' 811-789}}}} ופיצוי על הרכוש שנגזל.

 

 

מועצת הביטחון המליצה להגיע ל"פתרון צודק לשאלת הפליטים", אך לא הגדירה מה ייחשב "צודק". בדומה לכך, [[דה גול]] נשיא [[צרפת]] קרא להבטיח "עתיד מכובד וצודק לפליטים והמיעוטים במזרח התיכון במסגרת האו"ם" במכתבו ל[[דוד בן-גוריון]] ב-9 בינואר 1968.