אגרת הרדיו והטלוויזיה – הבדלי גרסאות

'''אגרת הטלוויזיה''' הוטלה מכוח סעיף 29 לחוקל[[חוק רשות השידור]], והיא משולמת ל[[רשות השידור]]. [[אגרה (תשלום)|האגרה]] מוטלת על כל [[משק בית]] שמחזיק מקלט [[טלוויזיה]] בעל ממיר מובנה או חיצוני של [[עידן+|עידן פלוס]]{{הערה|{{קישור כללי|כותרת=רשות השידור לא תגבה אגרה מאזרחים שאין ברשותם ממיר דיגיטאלי או מקלט בעל ממיר מובנה|כתובת=http://www.iba.org.il/doc/DOC790057.pdf}}}}. מקלט טלוויזיה מוגדר ככל מכשיר שמאפשר קליטה של השידורים, כלומר, גם [[מכשיר וידאו]], [[מחשב]] עם "[[כרטיס טלוויזיה]]" ועוד. אין חשיבות לשימוש שנעשה במקלט בפועל, כל עוד יש אפשרות להשתמש במכשיר לצורך קליטת שידורים, הוא נחשב לצורך תשלום האגרה. במשקי בית המחוברים ל[[טלוויזיה בכבלים]] או הלוויין, היה נדרש לשלם את האגרה לרשות השידור בלא קשר לתשלום דמי המנוי לחברות הכבלים או הלוויין. גם מוסדות ובתי עסק היו חייבים בתשלום אגרה אך זו נגבית עבור כל מקלט שברשותם וקיימות תקנות מיוחדות המסדירות את אופן התשלום. אוכלוסיות אחדות זכאיות להקלות בתשלום האגרה: [[אזרח ותיק|אזרחים ותיקים]], [[עיוור]]ים, חלק ממקבלי [[הבטחת הכנסה]], [[בית חולים|בתי חולים]], [[בית אבות|בתי אבות]] בתי ספר ומוסדות חינוך ועוד. לרשות השידור יש אגף מיוחד, "אגף הגבייה", שהשקיע מאמצים רבים בגביית האגרה. שידורים מיוחדים המעודדים את הציבור לשלם את האגרה ומזהירים מפני [[קנס]]ות ו[[עיקול]]ים שודרו לעתים קרובות בערוצים השייכים לרשות השידור, כמו [[הערוץ הראשון]].

'''אגרת הרדיו''' מוטלת מכוח סעיף 84 לחוק פקודות התעבורה ונגבית באמצעות חלק מאגרת הרישוי לרכב שמועבר לרשות השידור. לאחר חקיקת חוק [[תאגיד השידור הישראלי]], אגרה זו נשארהעודנה בתוקף ומשמשת כחלק ממקורות המימון של השידור הציבורי בישראל.

ביולי 2014 אישרה הכנסת את [[חוק השידור הציבורי]], התשע"ד-2014,{{הערה|[http://www.knesset.gov.il/laws/data/law/2471/2471_1.pdf חוק השידור הציבורי, התשע”ד-2014], ס"ח 2471 מ-11 באוגוסט 2014}} ובו גם הוראה על ביטול אגרת הטלוויזיה החל מ-1 באפריל 2015.