דמוקרטיה פרלמנטרית – הבדלי גרסאות

דמוקרטיה פרלמנטרית יכולה להיות [[רפובליקה]] (כמו [[ישראל]], [[איטליה]] , [[יוון]] , [[בולגריה]] , [[פולין]], [[צ'כיה]] , [[הונגריה]] , [[גרמניה]], [[טורקיה]], ו[[אירלנד]]) או [[מונרכיה חוקתית]] (כמו [[ספרד]], [[בלגיה]], [[הולנד]], [[בריטניה]], [[שוודיה]], [[דנמרק]], [[נורווגיה]], [[לוקסמבורג]], ו[[יפן]]).

בדמוקרטיה פרלמנטרית הגוף המרכזי הוא הרשות המחוקקת (הפרלמנט), שלו עליונות על הרשות המבצעת (הממשלה). הממשלה צומחת מתוך הרשות המחוקקת, וזקוקה לאמון ותמיכה של רוב חברי הרשות המחוקקת בכדיכדי להתקיים ולפעול. האזרחים בוחרים מדי מספר קבוע של שנים את חברי הפרלמנט (בחירות כלליות וחשאיות), ומתוך הפרלמנט נבחרת הממשלה וראש הממשלה. לרוב שרי הממשלה וראש הממשלה יהיו גם חברים בפרלמנט. הממשלה זקוקה לתמיכה ולאמון של רוב חברי הפרלמנט לפני כניסתה לתפקיד ובמשך התפקיד, משום כך הפרלמנט יכול להפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון של רוב חבריו. בשיטה זו חברי הממשלה אינם בהכרח האנשים המקצועיים המתאימים ביותר לתפקידם, אלא בעיקר מנהיגי המפלגות הגדולות ובכיריהן. בשיטה זו כמוסה האמונה שאם אדם מסוים הצליח להתברג כבכיר במפלגתו וזכה לאמון הציבור בבחירות, סביר להניח שהוא יוכל למלא באופן ראוי תפקיד מיניסטריאלי.

שיטה זו פחות קרובה למודל של הפרדת הרשויות מאשר השיטה הנשיאותית, כיוון שבשיטה הזו הרשות המחוקקת והמבצעת מעורבבות זו בזו. רוב חבריה של הרשות המחוקקת הופכים להיות חברים ברשות המבצעת, והרשות המבצעת הופכת להיות המחוקקת החזקה ביותר בפרלמנט, כיוון שלממשלה ולקואליציה שהם הרוב בפרלמנט קל יותר להתאגד ולהעביר חוקים. בשיטה זו, ראש הממשלה שאמור להוציא לפועל את החוקים, עלול לעיתיםלעתים לחוקק חוקים שיעזרו לו לחזק את משילותו ולבצע את מדיניותו, גם כלפי הרשות השופטת.