נצרות אורתודוקסית – הבדלי גרסאות

▲קדוש הינו אדם אשר הוכרז כקדוש על ידי הכנסייה האורתודקסית בתהליך הגלורפיקציה. הכזרתו של קדוש היא הרמה הרוחנית הגבוהה ביותר, שאליה אדם מאמין נוצרי יכול לשאוף. ישנן שתי דרכים להכריז על אדם כקדוש אשר התפתחו לאורך ההיסטוריה של הכנסייה הנוצרית. האחת היא היותו מרטיר והשנייה על פי מידת המוסריות והניסים שהאדם ביצע. פולחן הקדושים התפתח עוד מראשית הנצרות על ידי הכנסייה אשר קידשה מרטירים, שהיו אנשים שקיפחו את חייהם למען האל, וסביבם התפתח פולחן קברי קדושים, והשראה לסיפורי קדושים. במהלך מרוצת השנים המשיכה הכנסייה להכריז על קדושים מקומיים על מנת לזכות בנאמנות האוכלוסייה המקומית, והעלאת וחיזוק השייכות של הקהילה לדת הנוצרית. ברוב המקרים נתפסים הקדושים כמעין דרך נוספת שאיתה ניתן לתקשר בצורה מקורבת יותר לאל על ידי תפילה לקדוש, קיום חג לכבוד הקדוש, עלייה לרגל לקבר שלו ותפילה לשרידיו. לרוב הקדושים מיוצגים על ידי איקונין כאשר אורתודקסים רבים נוהגים להתפלל למען קרובי משפחתם על ידי תפילה ותחנונים מול תמונה של הקדוש ובתמורה לעזרתו נוהגים להדליק לכבודו נרות ולשים ליד צלמו לוחיות, תפקי משאלה, צלבים ופרחים. שרידי קדושים הם חפצי פולחן עיקריים אשר מייצגים את הקדוש בימי הביינים והם כיום נחשבים לחפצי קודש יקרי ערך בידי הנוצרים המאמינים אשר רואים בשרידי הקודשים כמסוגלים להעניק סגולה ולבצע ניסים. הכנסייה הקתולית מציינת את לכבוד כל הקדושים ביום ראשון שאחרי חג פאנטקוסט.