פסל (מקצוע) – הבדלי גרסאות

באמנות הנוצרית של [[ימי הביניים]] תפשתפס הפסל והפיסול בכלל תפקיד משני, פעמים רבות בתור [[תבליט]] או תבליט אדריכלי (בעיקר בכנסיות). הפסלים לא נתפשונתפסו כ'אמנים' אלא עבדו בקבוצות שנדדו בין אתר בנייה אחד למשנהו (ייתכן שהיו אלה קבוצות של מורה ותלמידיו). עם זאת, [[נורית כנען-קדר]] כותבת בספרה, '''תחייתו של הפיסול המונומנטלי באירופה''', כי הפסלים וה[[סתת|סתתים]] היו מהראשונים שקיבלו מעמד עצמאי (באופן יחסי) על רקע החברה ה[[פיאודליזם|פיאודלית]] של [[המאה ה-11]]. כנען-קדר מאבחנת ביצירתם של אותם פסלים שילוב בין דרישות המעסיק של אותם סתתים (קרי הכנסייה) לבין אמונות עממיות ומוטיבים של פיסול [[קלאסי]] ו[[פגאניזם|פגאני]].

חשיבותו של "מגע היד" של האמן בתפיסה של האמנות עד [[המאה ה-20]] הייתה מכריעה. כך לדוגמה הואשם [[אוגוסט רודן]] כי יצר את פסלו 'עידן הברונזה' ([[1875]] - ‏–‏[[1876]]) על ידי יציקתו ישירות על גופו של הדוגמן. כדי להוכיח את הפער בין ההעתקה הפשוטה לבין עבודתו, צילם רודן את הדוגמן באותה פוזיצהפוזיציה של הפסלהפֶּסֶל, כדי להצביע על ההבדלים ביניהם.

במאה העשרים, במסגרת האמנות המודרניסטית ו[[אוונגרד|אוונגרדית]], התערערו התפיסות המקובלות אודות האמנות בכלל ובכללן תפיסת הפסל והפיסול. סוג אחר הוא התערערותם וחוסר הרלוונטיות של מושגים כגון 'מונומנט' ([[אנדרטה]]). רוזאלינד[[רוזלינד קראוס]], במאמרה "[[פיסול בשדה המורחב]]", טוענת כי בתקופה המודרנית הפיסול מתקיים מתוך מצב של העדר-מקום (להבדיל מן האנדרטה). לפיכך, על הפיסול פועללפעול "מתוך התייחסות לאבדן הזה של אתר,מקום ויוצרתוליצור את המונומט כהפשטה, כמסמן טהור או כבסיס, שהוא חסר-מקום באופן פונקציונאלי, ובמידה רבה [[התייחסות עצמית|מתייחס לעצמו ("סלף רפרנט")]]".

חלק מן הטכניקות מקורן במלאכה ובתעשייה. כך לדוגמה, משמש תהליך של [[ריתוך]] מתכות ליצירת [[אסמבלאז']], (כלומר [[קולאז']] תלת ממדי) או פיסול במתכות תעשייתיות. בין האמנים שהשתמשו בטכניקות כאלה ניתן למצוא את הפסל [[ריצ'רד סרה]] {{אנג|Richard Serra}} ואת הפסלים הישראלים [[יגאל תומרקין]] ו[[יעקוביעקב דורציןדורצ'ין]]. טכניקה אחרת היא [[תפירה]]. בעזרת טכניקה זו, שנחשבה לעיסוק נשי שאינו שייך לתחום האמנות, יצר הפסל והאמן האמריקאי [[קלאס אולדנבורג]], פסלים גדולי ממדים, שאותם כינה "פסלים רכים", שהציגו דימויים ביתיים ויומיומיים. טכניקות נוספות חדרו אל הפיסול מתחום ה[[אדריכלות]] וה[[בנייה]]. מתוכן צמחו תחומי פעולה כמו [[פיסולאמנות אדמה]] (land Art).

טכניקות אחרות מהוות שיבוש של הטכניקה המסורתית. דוגמה לכך אפשר למצוא בפסלי ה[[שוקולד]] של האמנית [[ז'נין אנטוני]] {{אנג|Janine Antoni}} המצויים באוסף [[מוזיאון ישראל]]. בפסלים אלו, הפיגורה מפוסלת בשוקולד על ידי כירסומו. טכניקות כאלו דוחקות את הטכניקות המסורתיות של הפיסול -‏–‏ הכיור, החציבה והיציקה, מתוך מגמה להרחיב את אופני הביטוי של האמנות.

מטרה מוצהרת כזו ליוותה גם את האמן [[מרסל דושאן]] אשר הכניס לשפת האמנות את המושג 'התקה' של '[[רדי מייד]]' ובמסגרתו הפעולה הפיסולית היא לקיחת אובייקט יום-יומי והצגתו בקונטקסט של אמנות. כך לדוגמה קנה דושאן [[משתנה (מתקן)|משתנה]] והציג אותה בתערוכה תחת השם [[מזרקה (דושאן)|'מזרקה']]. דושאן מעביר את המשקל מן העשייה הפיזית אל הרעיון ובכך פתח פתח לקיומה של [[אמנות מושגית]] (קונספטואלית).

נסיון נוסף להרחבת אופן הפעולה של הפסל ניתן למצוא בסוגותב[[סוגה|סוגות]] אמנותיות חדשות שהתפתחו החל מ[[שנות ה-60 של המאה ה-20]]. סוגה אחת היא [[מיצג]] (פרפורמנס), כלומר, אירוע אמנותי שבו יש שילוב של מדיה שונות. בסוגה זו יש הדגשה של הקשר עם הקהל, לעתים תוך שימוש בטכניקות מעולם ה[[תיאטרון]]. סוגה אחרת היא [[מיצב]].

* סטיבן א. נאש (עורך), '''מאה שנות פיסול מודרני''', הוצאת [[דביר ומוזיאון(הוצאת ספרים)|דביר]] ו[[מוזיאון תל אביב לאמנות|מוזיאון תל אביב]], 1989.

* ג'ובאן פייטרו בלורי, "האידאה של הפסל, הצייר והאדריכל", בתוך: [[משה ברש]] (מתרגם); '''פרקים בתאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק''', [[הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס|הוצאת מאגנס]], ירושלים, 1989.

* [[זביגנייב הרברט]], "אבן מהקתדרלה" בתוך: '''ברברי בגן''', [[הוצאת כרמל]], ירושלים, 2004. - זו היאזוהי מסה על אופני הבנייה של הקתדרלות בימי הביניים ועל מעמדם של בוניהן.; למרותאף שהמידע בה די מדויק למדי, אין זה ספר 'מדעי'.

* נורית כנען-קידרקדר, '''תחייתו של הפיסול המונומנטלי באירופה''', [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], תל אביב, 2002

* רוזאלינדרוזלינד קראוס, "פיסול בשדה המורחב", '''מוזות''', גיליון 5/65‎‏–‏‎6, פברואר 1989, עמ' 50-5550‎‏–‏‎55.