דרכי היטהרות מטומאה – הבדלי גרסאות

[[הלכה|הלכות]] [[טומאה וטהרה]] מגדירות '''תהליכי טהרה''' כדי להיטהר מן הטומאות השונות. תהליך הטהרה הבסיסי נעשה על ידי [[טבילה (יהדות)|טבילה]] ב[[מקווה]] או ב[[מעיין]] לאחר היפרדות מהגורם המטמא, והמתנה עד ה[[ערב]]. בטומאות החמורות תהליכי הטהרה הם מורכבים יותר, וכוללים המתנה של כמה ימים, טקסי הזאה, ו/או הקרבת [[קורבן (יהדות)|קורבנות]]. קיימים סטטוסים הלכתיים שונים, כמו "[[טבול יום]]" או "מחוסר כיפורים", למי שהתחיל בתהליך הטהרה אך עדיין לא השלים אותו.

תהליכי הטהרה קיימים רק עבור [[אדם]] שנטמא וכן עבור רוב סוגי החפצים שנטמאו. לעומת זאת [[טומאת אוכלין|מזון]] או [[טומאת משקין|משקה]] שנטמאו,{{הערה|1=ספרא שמיני פרשתא ז, יג: "אי אתה שובר אוכלים ומשקים לטהרתו". {{בבלי|עבודה זרה|נב|א}}, ראו רש"י ד"ה כי קמיבעיא לן אוכלין, וכן רש"י ב{{בבלי|שבת|פד|ב}} ד"ה והא לית.}}, וכן [[טומאת כלים|כלים]] העשויים מ[[חרס]] שנטמאו{{הערה|1={{תנ"ך|ויקרא|יא|לב|לג}}. על כלי זכוכית ראו לעיל: הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים.}} - אינם יכולים להיטהר על ידי תהליכי טהרה, והם נשארים טמאים עד שהם שיעברו תהליך שישנה אותם באופן מהותי כגון זריעה באדמה{{הערה|1=בדרך זו ניתן לטהר גם מים על ידי הצמדתם למאגר מים (הצמדה זו נקראת "השקה"), ובכך הם נעשים כחלק ממנו - {{משנה|ביצה|ב|ג}}. להסברת הדבר ראו [[רש"י]] ל{{בבלי|פסחים|לד|ב}} ד"ה מי החג.}} או שבירת הכלי.

בתלמוד{{הערה|{{בבלי|יומא|פח|א}}}} קיים דיון האם "טבילה בזמנה מצווה", כלומר, האם יש מצווה להיטהר ביום המוקדם ביותר האפשרי. על פי הפסיקה המקובלת ההלכה היא ש"טבילה בזמנה אינה מצווה"{{הערה|{{שולחן ערוך|אורח חיים|תריג|יא}}}}, אבל כנראהנראה שבזמן שבית המקדש היה קיים הקפידו על זירוז הטבילה במידת האפשר{{הערה|1=ראו "שערי היכל" על מסכת יומא (בהוצאת [[מכון המקדש]]) עמ' תיד הערה 6.}}.

* יולדת - טובלת ביום השביעי מאז לידת הבן, או הארבעה עשר מאז לידת הבת. גם לאחר מכן נשארת עליה טומאה קלה מסוימת עד יום הארבעים ללידה בלידת בן, או עד היום השמונים ללידה בלידת בת.{{הערה|{{תנ"ך|ויקרא|יב|ד|ה}}}}. במשך הזמן הזה דינה של היולדת הוא כ"טבול יום", והיא נקראת "טבולת יום ארוך"{{הערה|{{בבלי|נידה|כט|ב}}}}

בשתי הטומאות החמורות ביותר – טומאת מת וטומאת מצורע – יש צורך בטקסי הזאה מיוחדים על מנת להיטהר.

* '''טהרת מצורע''' - טקס הטהרה של מצורע שהתרפא מתחלק לשלושה שלבים{{הערה|{{תנ"ך|ויקרא|יד}}, {{משנה|נגעים|יד}}, {{רמב"ם|טהרה|טומאת צרעת|יא}}, ו{{רמב"ם|קורבנות|מחוסרי כפרה|ד}}-{{רמב"ם|קורבנות|מחוסרי כפרה|ה|ללא=שם}}.}}: א. התזה ("הזאה") עליו מדם ציפור ומי מעיין: ביום שבו ה[[כהן]] קובע שהמצורע נרפא מצרעתו, עליו להביא שתי ציפורי [[דרור הבית|דרור]] וכלי חרס ובו מי מעיין ("מים חיים"). הכהן שוחט את אחת הציפורים, כך שדמה ישפך אל תוך המים שבכלי החרס. לאחר מכן לוקח הכהן את הציפור החיה, ומצרף אליה ענף של עץ [[ארז]] וענף מצמח ה[[אזוב מצוי|אזוב]], בתוספת [[צמר]] צבוע [[כנימות מגן|בתולעת]] [[שני (צבע)|שני]]. את כל אלה טובל הכהן במים המעורבים בדם, ומתיז ("מזה") על המצורע שבע פעמים. לאחר מכן הכהן שולח לחופשי את הציפור החיה. ב. גילוח שער כל גופו וטבילה במקווה לו ולבגדיו. ג. גילוח וטבילה נוספים כעבור שבעה ימים. במשך השבוע שבין הטבילות המצורע נקרא "מצורע בימי ספרו". הוא נחשב עדיין "אב הטומאה", המטמא אדם וכלים במגעו, אך לא בדרגת חומרתו הקודמת, והוא מותר להיכנס לעיר.{{הערה|{{משנה|כלים|א|א}}, {{משנה|נגעים|יד|ב}}}}.