ויליאם שרמן – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 42:
 
===שירות במלחמת האזרחים===
שרמן מונה למפקד בכיר בדרגת [[קולונל]], והשתתף בקרב הראשון של המלחמה, [[קרב בול ראן הראשון|קרב בול-ראן]] (21 ביולי 1861), כמפקד רגימנט [[חיל רגלים]]. שרמן מילא את תפקידו בהצטיינות, אבל בעקבות תבוסת הצפון בקרב הוא פנה לנשיא [[אברהם לינקולן]], וביקש להשתחרר מתפקיד פיקודי בכיר{{הערה|1=[[מיכאל הרסגור]] ו[[אהוד פוקס]], '''"רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים"''', [[הוצאת דביר]], [[2010]], עמודים 293-311.}}. לינקולן סירב, קידם אותו לדרגת [[בריגדיר גנרל|בריגדיר ג'נרל]] ומינה אותו למפקד יחידה שהוצבה במדינת [[קנטאקי]]. במהלך שירותו בקנטאקי הוא עבר משבר נפשי קשה, ונשלח לתקופת החלמה קצרה באוהיו. שישה חודשים אחרי חזרתו הוא השתתף ב[[הקרב על שילה|קרב שילה]] (6 - 7 באפריל [[1862]]) כסגנו של הגנרל [[יוליסס גרנט]], בדרגת [[מייג'ור גנרל]]{{הערה|1=[[ג'ון קיגן]], "'''מסכת הפיקוד: מהותה של מנהיגות צבאית'''". מאנגלית מרדכי ברקאי. תל אביב: דביר, תשנ"ג [[1993]], עמוד 167.}}. במהלך הקרב - שנערך בדרום-מערב מדינת [[טנסי]] - שרמן נפצע פעמיים, ונאלץ להחליף ארבעה סוסים, לאחר שנורו.
 
שרמן נעשה מקורב מאוד לגנרל גרנט, וזמן קצר לאחר [[הקרב על שילה]] הוא שיכנע אותו לא להתפטר - למרות שגרנט היה מסוכסך עם מפקדו, גנרל [[הנרי האלק]], וסבל מתדמית של שיכור. גרנט ושרמן המשיכו לשתף פעולה ולנצח בקרבות, ובהם [[המצור על ויקסבורג]]{{הערה|1=[[באזיל לידל הארט]], '''"אסטרטגיה של גישה עקיפה"''', [[הוצאת משרד הביטחון]], [[1956]], עמודים 139-140.}}, ובשנת [[1864]] הנשיא לינקולן מינה את גרנט למפקד צבא הצפון, ושרמן מונה למפקד החזית המערבית (התפקיד הקודם של גרנט). שרמן הצליח לכבוש את העיר [[אטלנטה]] שבמדינת [[ג'ורג'יה]] בקיץ 1864{{הערה|1=[[עפר שלח]], "'''האומץ לנצח'''", תל אביב: [[ידיעות ספרים]], [[2015]], עמוד 140.}}, ובסוף השנה כבש את עיר הנמל [[סוואנה]]. במהלך המערכה הזאת, שזכתה לכינוי "[[הצעדה אל הים]]" (The March to the Sea), שרמן ניהל מדיניות של "[[אדמה חרוכה]]", במטרה למנוע מהדרום אפשרות לשיקום צבאי. הוא הורה להשמיד לחלוטין תשתיות אזרחיות וציוד אזרחי, כדי שלא ישמשו את הצבא הדרומי{{הערה|1=[[באזיל לידל הארט]], '''"אסטרטגיה של גישה עקיפה"''', [[הוצאת משרד הביטחון]], [[1956]], עמודים 142-146.}}. המדיניות האלימה הזאת הפכה אותו לאישיות שנויה במחלוקת ושנואה על ידי תושבי הדרום, עד היום. לעומתם, העבדים השחורים ששיחרר מאחוזות הדרום העריצו אותו כגיבור, בין היתר בגלל פקודתו הידועה: "[[40 אקרים ופרד]]". ניצחונותיו של שרמן קירבו את סוף המלחמה, והפכו אותו לאחד הקצינים החשובים ביותר שלחמו בה.