איפיגניה באאוליס – הבדלי גרסאות

המחזה מסתיים כאשר שליח מספר כי כאשר אגממנון עמד להקריב את בתו, הגיעה האלה [[ארטמיס]] והחליפה את איפיגניה ב[[אייל]] שהוקרב במקום הנערה.

הפרולוגוס, משמש כ[[אקספוזיציה]] למחזה. מפרט על נישואיי מנלאוס והלנה וכן על בואו של פאריס. קיימת גם רמיזה ל[[משפט פאריס (מיתולוגיה)|משפט פאריס]]. הנקודות הללו תהיינה המוקד של העימות בין האחים בהמשך.

בפרולוגס מתקיימת שיחה בין אגממנון למשרת הזקן. הקונפליקט המרכזי במחזה, האם לרצוח את איפיגניה, מוצג כבר בהתחלה כקונפליקט בין אגממנון לאחיו מנלאוס. ברקע המיתי של הסיפור זהו קונפליקט בין האדם לאלים. כל בחירה בידי אגממנון תוביל לקטסטרופה, לאכזבה את האלים (זאוס וארתמיס) או רציחת בתו. הבחירה הזו היא גורל רע שנפל על אגממנון ובכלל לא קשורה לו, מנלאוס הוא שהחליט לצאת עם המשלחת לטרויה. אגממנון מציג את עצמו כמי שחזר בו מההחלטה הראשונה להקריב את הבת שלו לכן הוא שולח איגרת שנייה לאשתו, שתבטל את האיגרת הראשונה. התנגדות זו של אגממנון שונה מכפי שמצוירת במחזה [[אגממנון (מחזה)|אגממנון]]. הוא טוען שלא רצה לעשות זאת אך מנלאוס שכנע אותו. חוסר העקביות בדמות של אגממנון ניכרת.

המקהלה מספרת שאגממנון ברגע שהחליט, היה יכול לעשות את מעשיו, אבל המחזה מתמקד דווקא בחוסר היכולת להחליט. כאשר הזקן אומר לאגממנון שהוא העז לבצע מעשים מחרידים, אגמנון מעיד על עצמו כמי שיצא מדעתו ונפל אל טירוף (ate) שלאדם אין שליטה בו. הטירוף אצל [[אייסכילוס]] הוא טירוף ממנו לא ניתן לצאת, אצל אורפידס המצב הפוך, האדם יכול לצאת ממצב זה.

הוויכוח בשאלה הגדולה הזאת ("אלים מול בני אדם", "עולו של הכורח") מוריד את הדיון לרמות אישיות, מריבה בין אחים על רקע אישי. הוויכוח מדרדר לעקיצות הדדיות לגבי החולשות של כל אחד מהאחים. מנלאוס מאשים את אגממנון במחשבות עקומות או בוגדניות שמונעות מתאוות לשלטון, ומרגע המימוש שלהם הן הפכו להתנשאות. מנלאוס מדגיש שאגממנון רצה (לא היה חייב כפי שמופיע באייכלוס) לשחוט את בתו מרצונו כדי להחזיר לעצמו את מנהיגות האבודה.

אגממנון מצידו מאשים את מנלאוס בלשון ערמומית, בעל כושל, שמעוניין רק באשתו היפה. אגממנון גם מציין שהוא היחיד שיכול להנהיג את המשלחת, ואילו למנלאוס אין התכונות הדרושות לכך. הוא מוסיף שהוא לא מוכן לשחוט את בתו בשביל אישה כהלנה, מגדיר את ההחלטה לשחוט את איפיגניה כטעות, ואת ההחלטה המחודשת שלו כהתפכחות.

בסוף הוויכוח, נראה שאגממנון ניצח מבחינה רטורית, ואין הצדקה לשחוט את הבת לטובת אשתו של האח. אבל אז מופיע השליח שמבשר את הגעת הבת והאם.

אגממנון בוכה, מרגיש שעולמו חרב עליו ושהוא לכוד בין [[המקרה והכורח|המקרה (Τύχη) לכורח (ατυχία)]]. הדימוי שהוא מתאר על הרצח העתידי של בתו מזעזע והוא מאשים את פאריס בכל הסיפור. אבל, בשלב הבא, יש הפכפכות והיפוך מוחלט בתפקידים. אגממנון מתכנן לרצוח את בתו, ולא ברור מדוע הוא שינה את דעתו. עוד פחות מזה ברור מדוע מנלאוס מחליט לאמץ את העמדה נגד שחיטת הבת. כבר בשלב זה נראה, את מה שראה [[אריסטו]] כמאפיינים הגרועים ביותר במחזה לדמויות, חוסר עקביות.

השיר נחלק לשניים חלקים. חלקו הראשון דן באפרודיטה ובארוס. חלקו השני מתייחס לאירועים המתרחשים לעיני המקהלה הופעת קליטיימסטרה, איפיגניה ואורסטס.

גם כאן מופיע מוטיב הטירוף והכמיהה להשתחרר ממנו. חלק זה מסתיים בקשר של פאריס לארוס. המילה "מריבה" (eros) חוזרת פעמים בשיר ואחריה מופיעה המילה אריס, אלת המלחמה (eris). כך נוצר קשר בין ארוס לפאריס, לא רק באמצעות צליל אלא גם באמצעות התפקיד שמגלם פאריס כמי שחטא לארוס (הלנה) והוביל למלחמה (אריס).

החלק השני של השיר שוב נראה כלא קשור לחלקו הראשון. הוא מתחיל בתיאור "האושר הגדול של האלים", מה שמאוד אירוני לנוכח מצבם של העגום של האחים. האירוניה ממשיכה כי בעוד בני האדם דנים על האושר העכשווי של איפגניה (נישואים לאכילס), היא תובל לרצח שלה.

לאורך כל המחזה, עולה שאלת אמינות דבריהם של אנשים. לכן, כשהשליח מופיע, לא ברור אם הוא מדבר אמת, וקליטיימנסטרה עצמה לא בטוחה בכך. יש לפנינו עוד סיפור, כמו המיתוס על הברבור, שאי אפשר להכריע האם הוא אמת או לא. היחיד שראה היה החוזה, וכשהקהל הרים את ראשו, הם ראו משהו ש{{ציטוטון|כמעט ולא היה אפשר להאמין לו}}. השאלה האם איפיגניה ניצלה נשארת פתוחה.

את עלילת המחזה ניתן להשוות לשני סיפורים מהתנ"ך - סיפור [[עקדת יצחק]] וסיפור [[יפתח הגלעדי#הנדר והקרבת הבת|בת יפתח]].

המחזה תורגם בידי [[אהרן שבתאי]] תרגום שיצא לאור בהוצאת שוקן, ובידי [[יגאל עזרתי]], תרגום שיצא לאור בהוצאת חמו"ל בשנת 1985.

המחזה תורגם מיוונית בידי [[שמעון בוזגלו]], בהוצאת אבן חושן, 2009.