ריב ההיכל – הבדלי גרסאות

ב-1815 נסגרה הקונסיסטוריה ויעקבסון עבר לברלין, שם חבר לשניים מראשי הקהל המקומיים, יעקב הרץ בֶּר וראובן שמואל גומפרץ. הם התאחדו בשאיפה להקים בית-תפילה דוגמת זסן, עם סדרים מחודשים: תפילה מקוצרת שתכלול קטעים בגרמנית וליווי במוזיקה. גם אברהם מוהר תמך בהם. אחד מבאי חוגם היה ד"ר [[ישראל קליי|ישראל (אדוארד) קליי]], חניכו של וולפסון.{{הערה|שם=מבורך}} בשבועות תקע"ה (14 ביוני 1815) נפתח מניין פרטי ראשון בביתו של יעקבסון, שהיה צר מלהכיל את המוני הבאים, ותוך זמן קצר ארגן בֶּר אחד נוסף במשכנו.{{הערה|שם=סמט1|סמט, עמ' 236-238.}} הם התקינו עוגב – כלי שנוי במחלוקת בגלל זיהויו העמוק עם הנהוג בכנסיות – צירפו מקהלה וערכו את התפילות ב[[הברה ספרדית]]. זו נחשבה אסתטית יותר בתקופה בה העריצה שכבת העלית המתגרמנת של יהודי פרוסיה את מורשת [[תור הזהב בספרד]] כמודל לחיקוי (עיסוק בפילוסופיה ובדקדוק, לימודי חול והשתלבות בחברה היו הפרוגרמה של ההשכלה), וההגייה האשכנזית זוהתה עם ה[[יידיש]] של [[יהודי פולין]], שהוקעו כפרימיטיבים.{{הערה|שם=שורש|[[יצחק שורש]], '''The Myth of Sephardic Supremacy''', Leo Baeck Institute Yearbook (1989) 34: 1. עמ' 55-57.}} גם הפעם, לא הייתה מגמה אידאולוגית של ממש בסידור התפילה המתוקן, אך הנוכחים מיעטו להתאבל על בית המקדש.{{הערה|שם=מבורך}}