פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוסרו 9 בתים ,  לפני שנתיים
מ
קישורים פנימיים
בשלהי המאה ה-18, עם תחילת עידן ה[[אמנציפציה ליהודים|אמנציפציה]], החלו לעלות בקרב חוגי ה[[משכילים]] בגרמניה תהיות בנוגע לעתידה של הדת היהודית. רובם, בהשראת מנהיגיהם [[משה מנדלסון]] ו[[נפתלי הרץ וייזל]], סברו כי אין סתירה בין תכניה לערכי [[עידן הנאורות]], אם כי הטיפו לזניחת מנהגים מיושנים ואמונות תפלות. אך היו גם רדיקלים יותר: [[דוד פרידלנדר]] ותומכיו בברלין, כמו [[אהרן האלה-וולפסון]], סברו כי השתלבות מלאה בחברה הנוצרית מחייבת את טיהור היהדות מכל היסודות המדיניים והשבטיים שלה. פרידלנדר עצמו נטה ל[[דאיזם]] טהור והיה מעוניין פחות בתיקון הדת ויותר בניתוק מלא ממנה, אך ניסה לקדם שינוי כזה כבר במאמר ב-1799.
 
ב-1806, שנים אחדות לאחר שהשכלת ברלין דעכה, החל לצאת ב[[קאסל]] כתב-העת ה[[פרוגרס]]יבי '[[שולמית (כתב עת)|שולמית]]' (Sulamith) בעריכת [[דוד בן משה פרנקל|דוד פרנקל]]. עוד בשנה הראשונה התפרסם מאמר בו ניתן פירוש לאמונה ב[[משיח]] שהתאים לימי האמנציפציה: הכותב האלמוני קבע כי "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" משמעו כי שוויון הזכויות שניתן ליהודים הוא בגדר הגשמת החזון. טורים ברוח דומה הוסיפו לצאת בשנים הבאות. ב-1808 הפך 'שולמית' לבטאונה למעשה של [[הקונסיסטוריה היהודית של וסטפליה]], שקמה זה לא מכבר. ראשי הקונסיסטוריה, [[ישראל יעקבסון]] והרב [[מנחם מנדל שטיינהארט]], היו מודרניסטים מובהקים אך הצורך להתחשב בדעת הקהל הכתיב להם קו זהיר. יעקבסון לא היה הוגה דתי והיה מעוניין בעיקר בהתאמת בית-הכנסת לטעם האסתטי של העידן החדש, על ידי קיצור תפילות והוספת קטעים בגרמנית כמו גם ליווי מוזיקלי ואווירה רשמית יותר. הוא הקים מוסד ראשון ממין זה בעיר זֶזֶן, ב-17 ביולי 1810.
 
אחת הסיבות להתנגדות הדתיים השמרנים ליוזמות הקונסיסטוריה הייתה חששם מכך שמאחוריהן עומד קו דומה לזה שהובע במאמרים ב'שולמית'. עם זאת, חוקרים שסקרו את השינויים שנערכו בווסטפליה לא מצאו בהם עקביות אידאולוגית. פרידלנדר והאלה-וולפסון מונו שניהם ליועצים בקונסיסטוריה אך השפעתם הייתה מועטה, והם ביקרו את תיקוניה כבלתי-שיטתיים ונעדרי תוכן של ממש. ב-1812 פרסם פרידלנדר בעילום שם קונטרס בו קרא לביטול כל אזכור למשיח. כעבור שנה ענה לו אברהם מוהר מ[[ברסלאו]], פעיל אחר להשתלבות היהודים בחברה, במנשר תחת השם 'ירובעל'. מוהר דחה את תביעתו, בין היתר בנימוק כי הצעד יעורר התנגדות עזה. הוא הציע במקום זאת להדגיש את ההיבטים הכלל-אנושיים של אמונה זו תוך טשטוש היסודות הפרטיקולריים. פרופ' ברוך מבורך הצביע על כך שמוהר הגה את מה שיהפוך לאחד מעיקריה של התנועה הרפורמית המניצה: שימור המשיחיות אך ניתוקה מ[[בית המקדש השלישי|הציפייה לבניין המקדש]] ו[[קיבוץ גלויות]] והפיכתה ל{{ציטוטון|תקווה '''יהודית''' לישועה '''אוניברסלית''' של המין האנושי.}}{{הערה|שם=מבורך|ברוך מבורך, "[http://www.jstor.org/stable/23553236 האמונה במשיח בפולמוסי הריפורמה הראשונים (בשני העשורים הראשונים של המאה הי"ט)]", [[ציון (כתב עת)|ציון]], כרך לד, חוברת ג/ד, תשכ"ט.}}
השאיפה לחקות את [[יהדות איטליה]], שהייתה מעורה היטב בתרבות סביבתה, נכחה בקרב החוגים הפרוגרסיביים בגרמניה עוד קודם. לצד ההערכה הכללית ל[[יהדות ספרד]], היא זכתה ליוקרה עת יצאו כמה מרבני ארץ זו להגנת [[נפתלי הרץ וייזל]] ב-1782, כשהותקף על ידי הרבנים השמרנים בקיסרות הרומית הקדושה. האווירה הרצינית ששררה בבתי-הכנסת שם, רמתם האסתטית והמסורת המוזיקלית הארוכה שלהם עוד מימי [[שלמה מן האדומים]] עשו אותם למקור טוב להתבסס עליו עבור בֶּר ויעקבסון. התשובות מאיטליה כללו הסכמות לכך שניתן לנגן בתפילה וכי בערים רבות ישנן מספר קהילות הנוהגות באופן שונה זו מזו, מה שאפשר היה לפרש כהצדקה להקמת מניינים נפרדים מבלי לעבור על 'לא תתגודדו'.{{הערה|שם=דובין|"Lois C. Dubin, '''The Rise and Fall of the Italian Jewish Model in Germany: From Haskalah to Reform''', בתוך: '''Jewish History and Jewish Memory''', UPNE, 1998. עמ' 271-290.}} ב-1817 נסגר ביה"כ בברלין לרגל שיפוצים, ובֶּר פתח מחדש את המניין בביתו מתוך כוונה להפוך אותו ליחיד בעיר.{{הערה|שם=סמט1}}
 
בינתיים יצא קליי לעיר [[המבורג]], שם הקים ב-1817 בית-ספר מודרני לילדי היהודים. הוא נשא עמו את הרעיונות לתפילה מודרנית מברלין. בעיר הנמל הגדולה לא כיהן רב מאז התפטרותו של [[רפאל הכהן כ"ץ]] ב-1799, והנהגת הקהל הייתה בידי אב בית-הדין הישיש ר' ברוך בן מאיר עוזרש. רבים מהצעירים והאמידים יותר, בעיקר נשים שאך מעטות מהן ידעו די עברית כדי להבין את התפילה בבית-הכנסת הישן, קיבלו בחפץ את טיעוניו של קליי כי יש לכונן בית-תפילה חדש ברוח דומה לזו של וסטפליה וברלין. ב-17 בדצמבר 1817 קמה אגודה שנועדה לפעול לשם כך. לקליי הצטרפו שניים מבני העיר שנודעו כבקיאים במקורות, יצחק פרנקל ומאיר ישראל ברסלאו, כמו גם הדרשן [[גוטהולד סלומון|שלמה זלמן הלוי (גוטהולד) סלומון]], שהיה פעיל עוד ב'שולמית'.{{הערה|שם=מאיר}}
 
ב-1818 גבר המתח בברלין סביב נסיונותיו של בֶּר. בפברואר או במרץ שיגר וייל מכתבים ל[[מהר"ם בנט]] ב[[ניקלשבורג]] ולדיין רבי [[בצלאל רנשבורג]] ב[[פראג]], בבקשה לפנות לרבני איטליה כדי שיחזרו בהם. הוא כתב גם לרבי [[עקיבא איגר]] בפוזן בנידון, וזה יצר קשר עם חתנו, [[החת"ם סופר]]. כפי שציין משה סמט, הנימה של ההתכתבות בין שני האחרונים מעידה כי "ההתרגשות עדיין לא הייתה רבה, והתעניינותם הייתה תאורטית בעיקרה."{{הערה|שם=סמט3}} אליעזר ליברמן, לשעבר דיין בהונגריה שהשתקע בבירה והיה מקורב לבֶּר, פרסם להגנתו את קובץ התשובות 'נגה הצדק' בקיץ אותה שנה. זה כלל שניים מהמענים האיטלקיים, משם-טוב סאמון איש [[ליבורנו]] ויעקב חי רקנטי מו[[ורונה]]. אלה התירו שימוש בעוגב, בתנאי שלא יופעל על ידי יהודי בשבת, בטענה שאין מדובר בחוקות הגויים; כמו יתר המשיבים הסתמכו על דברי ה[[מהרי"ק]] לגבי כך שאיסור זה חל רק על מה שאין לו טעם חיובי. הם המליצו לעשות זאת ב[[שינוי (הלכה)|שינוי]] בכל מקרה.{{הערה|שם=דובין}} כמו כן היו שם מכתבים מהרבנים ההונגרים [[משה קוניץ]] ו[[אהרן חורין]]. הראשון התיר בקצרה [[הגייה ספרדית]] וכלי שיר. חורין – שבניגוד לרבים מבני דורו שנשאו במשרת רבנות, הפגין בגלוי את הזדהותו עם ההשכלה והמגמות המתחדשות; ב-1803 הביע רעיונות פילוסופיים שהושפעו בבירור ממנדלסון בספרו "עמק שווה", גונה כאפיקורוס על ידי בנט ונאלץ לגנוז את חיבורו – כתב תשובה מקיפה לגבי שימוש בשפת המקום בתפילה, מוזיקה (כולל עוגב), הקמת מניינים נפרדים בהקשר ל'לא תתגודדו' וביטול התפילה בלחש.{{הערה|סמט, עמ' 243-245.}} ליברמן השמיט את התאריכים מהתשובות האיטלקיות,{{הערה|שם=דובין}} והוסיף פרק נרחב משלו. שם, תוך עירוב תפישות משכיליות עם דברי פילוסופים מימי הביניים כמו [[יהודה אריה ממודנה]], תקף את השמרנים והאשים אותם בנוקשות, רדיפת כבוד והתעלמות מהאדישות לדת הפושה בקרב הצעירים: {{ציטוטון|אשר על הפרת המנהגים מצוות אנשים מלומדה תשמיעו עד השמים קולכם, ועלי הפרת דעת מצוות אלוקינו תקפצו פיכם.}} בין היתר, הצדיק את ההמעטה בחשיבות השיבה לציון בטיעון כי גם תפילה יתרה על כך היא בגדר של [[דחיקת הקץ]]. החיבור, עם המאמר המתריס של ליברמן, היה אתגר משמעותי לסמכות הממסד הרבני: תוך התבססות על מקורות, הוא תקף אותם והעלה טענות מהותיות על הנוהג הדתי, מהות התפילה ואופי ההנהגה.{{הערה|שם=מבורך}}{{הערה|סמט, עמ' 250-252.}} כשהתפרסם עורר מהומה, בעיקר בגלל התשובה המקיפה של חורין שהתקבלה על רבים בברלין. בראש השנה תקע"ט (1-2 אוקטובר 1818) התחוללו תגרות בבית-הכנסת המרכזי בין שני הצדדים.{{הערה|שם=סמט3|משה סמט, '''החדש אסור מן התורה – פרקים בתולדות האורתודוקסיה''', הוצאת מרכז דינור לחקר תולדות עם ישראל, 2005. עמ' 256.}} עקב התנגדות הקהילה והשלטונות הפרוסיים, שחששו שכל שינוי שיהפוך את היהדות למושכת יותר יפחית את תנועת המתנצרים, הוצרו צעדיהם של בֶּר ויעקבסון והמניין נסגר סופית ב-1823. בברלין הייתה השפעת השו"ת מועטה; הסערה הגדולה סביבו הייתה עתידה להתחולל בהמבורג.{{הערה|שם=מאיר}}