שיירת ניצנים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 19:
עם הגעת הידיעה למג"ד [[יצחק פונדק]], הוא הורה ל[[קמב"ץ|קצין המבצעים]] '''נחמן ניר''' לצאת מיד ולחלץ את אנשי השיירה התקועים. סמוך לשעה 13:00 יצא כוח חילוץ בשלושה משוריינים ממטה הגדוד בבאר טוביה תחת פיקודו של '''נחמן ניר'''. כסגנו מונה [[מ"פ|מפקד פלוגה]] ג', '''שלמה קריזל'''. המג"ד בחר לא להפקיד את הפיקוד על החילוץ בידיו של קריזל, עקב כישלונו של זה האחרון ב[[פעולת יאזור]] מספר שבועות קודם לכן.
כאשר התקרבה שיירת החילוץ אל שני המשוריינים התקועים בבוץ סמוך לכניסה למחנה חסה, נשמע צרור קצר מאחד המשוריינים התקועים. אחד מלוחמיו של שמעון פלט צרור מרוב מתח. המ"פ הורה לאחד הלוחמים שנסע יחד איתו במשוריין הראשון בשיירת החילוץ, '''ישראל אשכנזי,''' לזרוק [[רימון יד]] לתוך המשוריין התקוע. ואולם, אשכנזי לא זרק את הרימון משום ששמע לפתע קריאות בעברית מתוך המשוריין התקוע{{הערה|'''עד הלום''', ע' 93}}. אשכנזי הודיע על כך למ"פ קריזל, אולם זה האחרון התעלם מדבריו. למפקד הכוח, הקמב"ץ נחמן ניר, היה נדמה שאף אחד מן הלוחמים הנצורים לא שרד. הוא לא עשה שום ניסיון לעצור ולוודא האם החיילים עדיין בתוך המשוריין, האם חיים או מתים והורה לשיירת החילוץ להמשיך בנסיעה לניצנים. שמעון בן יהודה ראה ביאוש דרך [[חרך ירי|חרכי הירי]] של המשוריין התקוע, כיצד ממשיכה שיירת החילוץ לנוע ונוטשת אותו ואת אנשיו, חלקם פצועים ומדממים, שנית. למעשה שיירת החילוץ רק האטה את מהירות נסיעתה ליד המשוריינים התקועים, ולאחר מכן הגבירה את מהירות נסיעתה והמשיכה לניצנים.{{הערה|עדויות של שמעון בן יהודה וישראל אשכנזי לעודד נגבי, סמוך למשטרת בית דאראס, אפריל 1948.}}
===החילוץ - ניסיון שני===
| |||