תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

מסעו המכריע לכנען היה מסעו הראשון ששיאו היה ב[[קרב מגידו (המאה ה-15 לפנה"ס)|קרב מגידו]] שכוון כנגד הערים המורדות. במרד השתתפו 119 ערים ומחוזות בעיקר מ[[עמק יזרעאל]], מישור חוף [[עכו]], [[בקעת הירדן]] הצפונית, ה[[בשן]], אזור [[דמשק]] ו[[בקעת הלבנון]]. כל שמות משתתפי המרד חקוקים על גבי תבליטים על גבי קירות מקדש [[אמון (אל)|אמון]] ב[[כרנך]]. בקרב זה נחל הצבא המצרי ניצחון מוחץ. מנהיגי הברית נמלטו ל[[תל מגידו|מגידו]] והסתגרו בה. צבא מצרים נאלץ לצור על העיר 7 חודשים עד לכניעתה.{{הערה|יוחנן אהרוני, [[אטלס כרטא לתולדות ארץ-ישראל]], ספר ראשון: "אטלס כרטא לתקופת המקרא", ירושלים, 1964 עמוד 32}}

[[קובץ:14 century BC Eastern.png|300px|ממוזער|שמאל|מפת המזרח הקרוב העתיק במאה ה-14 לפנה"ס, תקופת [[אל עמארנה]]. המפה מראה את הממלכות הגדולות ששלטו במרחב, מצרים בכתום, [[חתים]] בכחול, ה[[כשים]] מ[[בבל]] בשחור, [[עילם]] בירוק כהה. אשור בתקופת הממלכה התיכונה בצהוב, [[מיתני]] בחום, ארזווה בירוק בהיר ו[[התרבות המיקנית|מיקניה]] בסגול]]

 

לאחר מותו של תחותמס השלישי התעוררה תסיסה באזורי השלטון המצרי בכנען ובסוריה. בנו, [[אמנחותפ השני]], ערך בין השנים 1450 לפנה"ס ל-1444 לפנה"ס 3 מסעות מלחמה. בעת המסע הראשון הגיעה המרידה עד "[[שמש-אדום|שמש-אדם]]" שב[[גליל התחתון]].{{הערה|ייתכן וזו העיר "אדמה" המוזכרת במקרא ברשימת ערי [[שבט נפתלי]], יוחנן אהרוני, "תולדות ארץ ישראל" עמוד 109}} מכאן עלה אמנחותפ השני למיתני. מסעו השני היה גם לאזור סוריה. שנתיים לאחר מכן יצא למסעו השלישי כדי לדכא מרידות ב[[השרון|שרון]] וב[[עמק יזרעאל]]. ב"תל כנרות" נמצא שבר של מצבה מצרית מתקופה זו שבה נזכר ניצחון על הנוכרים ממיתני, אך לא ברור האם מיתני הגיעה עד אזור זה או שהכתובת התייחסה רק לערים שהתמרדו בתמיכתה של מיתני. במסעות האלה לא הצליח אמנחותפ להשתלט על סוריה, אבל הושג איזון בין מצרים למיתני. שתי הממלכות קבעו את גבול תחומי ההשפעה שלהן, שעבר בין אזור קדש שבסוריה לבקעת הלבנון. קו גבול זה תחם את מצרים עד סוף תקופת הברונזה המאוחרת ואף השתמר ב[[מקרא]] כגבולה הצפוני של הארץ היעודה ({{תנ"ך|במדבר|לד|ז|ט}}, {{תנ"ך|יחזקאל|מז|טו|יז}}).

בתקופה זו שררו יחסי שלום בין מצרים למיתני. חלה ירידה בכוחה של ממלכת מיתני ועליית כוחה של [[האימפריה החתית|ממלכת החתים]] שלחצה את מיתני מהצפון. [[שופילוליומש הראשון]] שחי באמצע המאה ה-14 לפני הספירה ערך מספר מסעות למיתני עד שכבש את בירתה "וַשוּכָני". בעקבות כיבוש זה הפכה ממלכת החתים למתחרתה העיקרית של מצרים על השליטה בסוריה. בעקבות לחץ החתים התערער השלטון המצרי בסוריה התיכונה . ב[[הרי הלבנון]] קמה ממלכה שנקראה "אַמוּרּוּ" שלחצה על ערי החוף באזור לבנון. במשך הזמן הפכה הממלכה לגרורת ממלכת החתים.

 

 

באזור ההר שיישובו היה דליל השתרעו שטחי השליטה של הערים על שטח נרחב. בדרום ההר נמצאה גם העיר "[[ירושלים וסביבותיה מהתקופה הנאוליתית ועד תקופת הברונזה#תקופת הברונזה המאוחרת|ירושלים]]" שיריבותיה העיקריות היו [[תל גזר|גזר]], [[גת (עיר פלשתית)|גת]] ולכיש. תחום שלטונו של [[לבאיה|לַבָּיָא]] מושל שכם השתרע על כל [[הר אפרים]], והוא חדר בפשיטותיו גם לתחומי ירושלים, גזר, [[השרון]] ועמק יזרעאל לתחום שלטונו של [[בירידיה]] שליט מגידו. באחד המכתבים כתוב שהחריב את [[שונם]]. השלטונות המצרים החליטו להביאו למשפט במצרים, אולם בדרך הוא ברח ונרצח. במכתבים יש פניות של מושלי ערים אל מלך מצרים לשלוח צבא כדי לדכא תוקפנות של מושלים אחרים. מוזכרים גם ה[[חבירו]] שהיו חסרי זהות אתנית שמילאו תפקיד בסכסוכים שבין הערים השונות והעבירו את נאמנותם על פי שיקוליהם. מוזכרים גם פורעי חוק, [[שודד]]ים ורוצחים שהביאו לאובדן סחורות. התרופפות זאת במצב הביטחון ופעילותם של [[פיראט]]ים בנתיבי הים הביאה להיחלשות של השליטה המצרית על נתיבי הסחר היבשתיים ודרשו כוח צבאי. לשם כך גויסו יורדי ים שהגיעו מארצות המערב כ[[שכיר חרב|שכירי חרב]] של הצבא המצרי ויושבו לאורך [[דרך הים]] ולאורך החוף.{{הערה|[[אבנר רבן]], '''הנמלים הקדומים של ארץ ישראל בימי המקרא''' תוך "ספר זאב וילנאי", ירושלים, 1984, עמוד 247}}{{הערה|יוחנן אהרוני, [[אטלס כרטא לתולדות ארץ-ישראל]], ספר ראשון: "אטלס כרטא לתקופת המקרא", ירושלים, 1964 עמודים 40-39}}

תקופה זו המתחילה בעלייתה של השושלת ה-19 לשלטון, התאפיינה בחידוש מאמצי המצרים לחזק את אחיזתם בסוריה מול החתים. בכנען מתגברת התסיסה של קבוצות שונות. המצרים עוברים לשיטה של אחזקת צבא ישיר בכנען ובסוריה, ומקימים שורה של [[מצודה|מצודות]] ברחבי האימפריה, בהן הוחזק הצבא. בין המצודות יש למנות את [[רפיח]], [[אשקלון (עיר עתיקה)|אשקלון]], [[תל גזר|גזר]], [[תל מגידו|מגידו]], [[בית שאן]] בה נמצאו מקדשים מצריים, ועוד.

 

 

בנו של סתי הראשון [[רעמסס השני]] ערך גם הוא מסעות מלחמה כנגד החתים. הקרב הידוע בהם הוא [[קרב קדש]] שבעקבותיו נחתם בשנת 1259 לפנה"ס [[הסכם השלום החיתי - מצרי|הסכם שלום בין המצרים והחתים]] שקרא לשלום וכלל גם ברית הגנה הדדית והסכם הסגרה. להסכם היה נספח שקבע את הגבול בין הצדדים, שהעניק לחתים שליטה על קדש ושטחי האמורים, אבל איפשר מעבר חופשי למצרים עד ל[[אוגרית]]. קו הגבול עבר בעיר "לְבוֹא" בבקעת הלבנון. רעמסס השני ערך מסעות נוספים לסוריה ולכנען כדי לדכא מרידות שהתחוללו בעקבות קרב קדש. בעקבות הקרב החלה תקופה של נורמליזציה ביחסים בין מצרים והחתים שנמשכה עד לנפילת ממלכת החתים.

[[קובץ:Anthropoid Coffin from Deir al-Balah – Late Bronze Age - Hecht Museum - Haifa – Israel 1.JPG|שמאל|ממוזער|200px|ארון קבורה אנתרופואיד (דמוי אדם) מדיר אל בלח, מתקופת הברונזה המאוחרת, המאות 14-13 לפנה"ס, [[מוזיאון הכט]] חיפה]]

הקבורה בתקופת הברונזה המאוחרת נעשתה בעיקרה בשני סוגי טיפוסי [[קבר]]ים: "קברי מערות" ו"קברי בורות". חלק ממנהגי הקבורה היו נהוגים כבר בתקופות קדומות וחלקן היה חדש בכנען.

*"קברי בורות" - קבורה זו הייתה נהוגה אצל תושבי מישור החוף והעמקים הפנימיים. מערות הקבורה הקדומות ננטשו ובמקומן נחפרו בורות מלבניים בחול או שנחצבו ב[[כורכר]]. לעתים דופנו הבורות בלוחות אבן. קברים אלה היו לרוב ליחידים. לאחר הקבורה נסתם הבור ולא נפתח עוד. שיטת קבורה זו שונה לחלוטין מהקבורה במערות. שינוי זה מעיד על השינוי בעולם ה[[אמונה|אמונות]] שעברו התושבים, וייתכן שהיא הושפעה מרעיונות מצריים בדבר הצורך לשמור את הגוף בשלמותו. בתי קברות גדולים של קברי בורות נמצאו ב[[תל אל-עג'ול]], שם ניתן לעקוב אחרי תוספת שטחי הקבורה, כך גם נמצאו בתי קברות גדולים ב[[תל אל-פארעה (דרום)|תל אל-פארעה]] ב[[פלמחים]] ב[[תל אבו הואם#בית הקברות|תל אבו הואם]] ועוד. לקראת סוף התקופה התפשט המנהג גם לעמקים הפנימיים, ונמצאו בתי קברות ב[[עפולה]] וב[[עמק הירדן]]. קברי הבורות כללו גם הם מנחות קבורה. מנחות אלה היו שונות מהנהוג בקברי מערות. המרכיב החשוב בהם היו קנקן אחד או שניים שניצבו בתוך הבור, הקנקנים כוסו בקערות לעתים מיובאות שהכילו בתוכן פכיות דליה. נמצאו בקברים אלה גם חפצי מותרות כגון חרוזים, תכשיטים וכלי נשק וכן כלים מיובאים. נראה שרמת החיים של תושבי החוף הייתה גבוהה מאשר תושבי ההר.

בנוסף לסוגי קבורות אלה נמצאו גם שיטות קבורה המעידות על השפעה חיצונית או שהתייחדו לקבוצות [[אתניות]] זרות הכוללות: "קברי ספסל" - מערות עם ספסלי קבורה בצידן ששיקפו מנהגי קבורה קפריסאים, "קברי גומחות" - גומחות חצובות בקירות עליהן הונח המת. קבורה זו הייתה ידועה בקפריסין. "קברים דמויי כליה" - בקברים אלה היו אומנות שתמכו בגג. "חדרים בנויים", "קבורה בתיבות חרס" - מנהג שמוצאו ב[[התרבות המינואית|עולם המינואי]] של [[כרתים]], "קבורה בקנקנים" - נוהג שהיה נפוץ בממלכה החתית ב[[אנטוליה]], קבורה ב"ארונות חרס דמויי אדם". קברים כאלה נמצאו ב[[דיר אל בלח]] ועוד.

==לקריאה נוספת==

*רבקה גונן, '''מבוא לארכאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא''', יחידה 7, [[האוניברסיטה הפתוחה]] תל אביב, 1989.

* [[רות עמירן]], '''הקרמיקה הקדומה של ארץ ישראל''', החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים, 1971.

* רבקה גונן, "תל ע'גול בתקופת הברונזה המאוחרת - עיר או אתר קבורה", '''ארץ ישראל''' מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, ט"ו, תשמ"א.

*[[דוד אוסישקין]], '''אומנות גילוף השנהבים בכנען''', [[קדמוניות]] 5, 1969.

*[[יוחנן אהרוני]], [[אטלס כרטא לתולדות ארץ-ישראל]], ספר ראשון: '''אטלס כרטא לתקופת המקרא''', ירושלים, 1964.

*[[יוחנן אהרוני]], '''ארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת''', שער שלישי ב"תולדות ארץ ישראל" בעריכת יואל רפל, [[הוצאת משרד הביטחון]], תל אביב, 1986, עמודים 136-187

*[[ציפורה כוכבי-רייני]], '''למלך אדוני: מכתבי אל-עמארנה, [[מכתבי כומידו|כמד]], [[מכתבי תענך|תענך]] ומכתבים נוספים מהמאה הארבע-עשרה לפסה"נ''', [[מוסד ביאליק]], ירושלים, תשס"ה-2005.