פאן-ערביות – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←‏פתיח: , תיקון קישור
Matanyabot (שיחה | תרומות)
שורה 2:
'''פאן-ערביות''' (ב[[ערבית]]: '''الوحدة العربية''') היא תנועה הקוראת לאיחוד מדיני, חברתי וכלכלי בין העמים והמדינות ה[[ערבי|ערביות]] ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]]. המונח קשור קשר הדוק ל[[הלאומיות הערבית|לאומיות הערבית]]. באופן מסורתי, הפאן ערביות אימצה זהות חילונית, [[סוציאליזם|סוציאליסטית]], ואנטי [[העולם המערבי|מערבית]]. יש המרחיקים את שורשיו של הרעיון עד [[בית אומיה|לשושלת האומאית הראשונה]]{{הערה|שם=אמנון כהן|[[אמנון כהן (מזרחן)|אמנון כהן]], [http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_7.4.pdf סורית-רבתי-תשתלטות על ארץ-ישראל], [[קתדרה (כתב עת)|קתדרה]], 7, אפריל 1977, עמ' 111}}.
 
הרעיון נוסח לראשונה בספרו של [[נג'יב עזורי]] משנת [[1905]], "התעוררות הלאומיות הערבית" (בצרפתית: "Le réveil de la nation arabe"). הפאן-ערביות הוצגה לראשונה כאידאולוגיה פוליטית עצמאית על ידי [[חוסיין בן עלי]], [[שריף (אסלאם)|שריף]] [[מכה]], אשר ביקש עצמאות מ[[האימפריה העות'מאנית]] בדמות [[מדינה]] ערבית, "ערב", שתשתרע על כל [[חצי האי ערב]], בנוסף לשטחים בהן שוכנות היום [[עיראק]], [[סוריה]], [[ירדן]], [[ישראל]], [[לבנון]] ו[[הרשות הפלסטינית]]. ההתכתבות בין חוסיין לנציב ה[[בריטניה|בריטי]] ב[[מצרים]] [[הנרי מקמהון]], שהתנהלה בשנים [[1915]] - [[1916]], שנודעה כ"[[מכתבי חוסיין-מקמהון]]", הביאה לסיכום בין בריטניה והערבים לפיו בתמורה למרד מוצלח של הערבים בשלטון העות'מאני תתמוך בריטניה בתביעות לעצמאות ערבית. ואולם ב-1916 קבע [[הסכם סייקס-פיקו]] בין בריטניה ו[[צרפת]] כי אזורי המפתח במזרח התיכון יחולקו בין המעצמות האירופיות ולא יימסרו לשלטון עצמי ערבי; עם תום [[מלחמת העולם הראשונה]] ב-[[1918]], כשהאימפריה העות'מאנית קרסה, סירבה בריטניה לעמוד במלוא התחייבותה לערבים, לטענתם, והפכה, כצרפת, לשליטה בפועל בשטחי המזרח התיכון שנכבשו מהעות'מאנים באמצעות [[מנדט חבר הלאומים|יפוי כח]] מ[[חבר הלאומים]] - שיטת ה[[מנדט]]ים. זאת מיד לאחר שהתקיימה ב-1920 למשך 4 חודשים [[הממלכה הערבית של סוריה]] בראשות [[פייסל הראשון מלך עיראק|פייסל בנו של חוסיין בן עלי]] שתבעה לעצמה את הטריטוריה המשתרעת על שטחי האוטופיה הידועה בשם [[סוריה הגדולה]]. "ערב" (מאוחר יותר, ממלכת [[ערב הסעודית]]), נוסדה בדרום המדברי, שנתפס אז כדל ערך ביחס לאזור הסהר הפורה. בנוסף, בריטניה הסתמכה על [[הצהרת בלפור]] משנת [[1917]] בבואה לנהל את [[ארץ ישראל]] כ[[המנדט הבריטי|מנדט בריטי]] החל מ-[[1920]]. כתוצאה מכך, נדחתה פריצתה של הפאן־ערביות לקדמת הזירה הבינלאומית, ותחת זאת נפתחה תקופה של שליטה אנגלו-צרפתית בעולם הערבי.
 
גרסה פאן־ערבית מגובשת יותר מזו של חוסיין נרקמה בשנות הארבעים ב[[סוריה]] על ידי [[מישל עפלק]], מייסד [[בעת' (סוריה)|מפלגת הבעת' (תחייה)]], אשר הושתתה על יסודות [[סוציאליזם|סוציאליסטים]] ו[[פאשיזם|פאשיסטים]]־[[איטליה|איטלקיים]]. אידאולוגיה פאן ערבית הייתה ביסודם של מספר ניסיונות לאחד [[מדינת לאום|מדינות לאום]] ערביות לכדי ישות מדינית אחת, כאשר הבולטת ביניהן הייתה [[הרפובליקה הערבית המאוחדת]] אשר איחדה בין [[מצרים]] ו[[סוריה]] וכללה ערבים [[דרוזים]], [[סונים]], [[שיעים]] ו[[נוצרים]]. יש הטוענים כי [[גמאל עבדל נאצר]], נשיא [[מצרים]] ופאן־ערביסט רדיקלי, מכאן המונח "[[נאצריזם]]" ראה באיחוד הסורי־מצרי ([[הרפובליקה הערבית המאוחדת|הריפובליקה הערבית המאוחדת]] - רע"מ) מדרגה ראשונה בדרך ליצירתה של מדינה כלל־ערבית בהנהגתו. בניגוד ל[[פאן-אסלאמיזם|פאן־אסלאמיזם]], אשר קרא לאיחוד מדיני של המוסלמים על בסיס דתי, הפאן־ערביות הייתה חילונית לחלוטין, ורבים מתומכיה, ביניהם עפלק עצמו, היו [[נוצרים]]. באופן דומה, [[טארק עזיז]], נוצרי קתולי ששימש סגן [[ראש ממשלת עיראק]] בתקופתו של [[סדאם חוסיין]], היה פאן־ערביסט מובהק.