פיצול (פסיכולוגיה) – הבדלי גרסאות

על פי התאוריה של [[מלאני קליין]], בראשית חייו, ה[[תינוק]] עדיין לא יכול לתפוס את האם (האובייקט) כדמות שלמה, והוא מתייחס רק לחלקים ממנה. קליין מתייחסת אל ה[[שד (איבר)|שד]] כאובייקט חלקי המייצג את האם. כל עוד האובייקט מספק לילד [[חלב אם|חלב]] והרגעה הוא נחשב ל"טוב", אך כשהשד מתרוקן הוא נחשב ל"רע", ו[[תיסכול|מתסכל]] את הילד. התינוק לא תופס שמדובר באותו שד ברגעים שונים, ובכך הוא מפצל בין שני צדדים של האם. על פי קליין, השד הרע לא רק מתסכל את התינוק, אלא אף נתפס אצלו כמסוכן. התינוק נתון למאבק מראשית ימיו בין [[יצר המוות]] ל[[יצר החיים]], הוא נאלץ להתמודד עם החרדה שנובעת ממאבק זה, ו[[השלכה (פסיכולוגיה)|משליך]] החוצה כל מה שנתפס אצלו ככוונה הרסנית. העולם החיצוני ו"השד הרע" של האם הופכים רודפים ומאיימים. חוויית הרדיפה הזו ופעולת הפיצול כונו על ידי קליין "העמדה הפרנואידית-סכיזואידית". המושג "פרנואידית" מתייחס לחרדה הרודפנית המרכזית של התינוק, חרדה מפני רשעות פולשנית הבאה מבחוץ. המושג "סכיזואידית" מתייחס להגנה המרכזית: הפיצול, ההפרדה של השד הטוב האוהב והאהוב מן השד הרע השונא והשנוא.

 

 

 

גם [[אוטו קרנברג]] התייחס למנגנון הפיצול, וראה בו שלב התפתחותי שהתינוק צריך לעבור. לטענתו, בחודשים הראשונים לחייו חווה התינוק את עצמו כחלק בלתי נפרד מהאם או מהדמות המטפלת, ומשימתו הראשונה היא להפריד בין דמות האם לדמותו הוא (תהליך האינדיבידואציה). בשלב השני, התינוק מתחיל לחוות "טוב" ו"רע" כדברים נפרדים, אך מכיוון שעדיין לא התבססה אצלו ההפרדה בינו לבין אמו, הוא מתקשה לעשות אינטגרציה בין דימויי האם המספקים לבין דימויי האם הרעים והמתסכלים, וכך לראות אותה כאובייקט שלם שהוא גם טוב וגם רע. במקביל לדימויי האובייקט, מתרחש אצל התינוק גם ניסיון לאינטגרציה של דימויי העצמי כטוב ורע. לפיכך כשהאם מתנהגת באופן שהוא תופס כטוב, הוא תופס גם את עצמו כטוב, ולהפך. בהמשך התינוק מגבשת [[תפיסה עצמית]] נפרדת מתפיסת האובייקט (הדמות המטפלת), ומתחיל לבצע אינטגרציה של תכונות טובות ורעות לגבי עצמו ולגבי האובייקט, ולהבין למשל שהוא יכול לשנוא את האדם שמולו, אך זה לא אומר שהאדם הזה הוא כולו "רע", וזה גם לא אומר שהוא עצמו כולו "רע". לפי קרנברג, כישלון בשלב זה של האינטגרציה, עלול להוביל ל[[הפרעת אישיות גבולית]], מצב בו האדם מסוגל להבחין בינו לבין הסביבה, אך לא מסוגל לראות אנשים כטובים ורעים בו זמנית, אלא רואה אנשים כטובים בלבד או כרעים בלבד, או שהוא "קופץ" בין [[אידאליזציה]] לזלזול באותו אדם, מה שמוביל לאישיות בלתי יציבה. במהלך [[טיפול פסיכולוגי]] באדם שהתקשה בהשלמת שלב זה, משתמש קרנברג ביחסי המטפל-מטופל, בייצוגי העצמי והאחר וב[[השלכה (פסיכולוגיה)|השלכות]] המטופל, כדי לגבש יחדיו את הרעיון של עצמי ואחר שהם מורכבים ומגוונים.