פרשת חשבון הדולרים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←הפרשה: חסר חשיבות |
נימקתי בדף השיחה |
||
שורה 6:
למעשה היו שני חשבונות שנפתחו כחוק בעת שיצחק רבין כיהן כ[[שגריר]] ישראל בארצות הברית ונשאו את שם שני בני הזוג. הממונה ("סרוגייט" בלשון הבנק) עליו היה פרופ' [[דוד נחמנסון]], דודה של לאה שהתגורר בניו יורק, שאף נהג להשמיד את מסמכי החשבון שנשלחו אליו מהבנק. החוק הישראלי חייב את סגירת החשבון עם סוף הכהונה כשגריר (בשנת [[1973]]), אולם בני הזוג המשיכו להחזיק בחשבון. בני הזוג טענו בתחילה כי מדובר בסכום זעיר, אולם לדברי מרגלית הבנק מסר נתונים הסותרים טענה זו. מאוחר יותר פרסם ה[[ניו יורק טיימס]] כי החשבון כלל 90 אלף דולרים שקיבל רבין עבור הרצאות בעת שכיהן כשגריר.
בתחילה, בהתאם להצהרה של לאה רבין שבחשבון היו רק כ-2000 דולר, הוחלט שלא להעביר את הפרשה להליכים משפטיים אלא למפקח על מטבע חוץ{{הערה|{{דבר|יוסף פריאל|המפקח על מטבע חוץ: אטפל בלאה רבין כבכל אזרח אחר|1977/03/16|00108}}; {{דבר||המשך|1977/03/16|00210}}}}. ועדת הכופר החליטה על הטלת קנס מנהלי, גם לאחר שנודע שמן החשבון נמשכו בשלוש השנים שקדמו לפרסום, כאשר נחשף, כעשרים אלף דולר. ועדת הכופר הביאה תקדימים שבהם הוטל כופר גם במקרים שבהם דובר על סכום גבוה משמעותית מ-5000 דולר, כאשר בעלי החשבון היו חולים במחלה קשה וכדומה. [[היועץ המשפטי לממשלה]], [[אהרן ברק]], סבר שאין במקרה של רבין דמיון למקרים
היו שביקרו את החלטתו של ברק ואמרו שהיה עליו לקחת בחשבון את הפגיעה הציבורית ברבין, ושהקנס שהוסכם עליו היה גבוה מהקנס הצפוי בבית המשפט. [[ארווין שמרון]] אמר שברק ב[[מבחן בוזגלו]] בכך שרבין נענש יותר מדי{{הערה|{{דבר|יהושע תדמור|ברק מול רבין ובוזגלו|1977/04/15|01600}}}}. מאידך, היו שראו בהחלטה צעד בלתי נמנע בגלל האווירה הציבורית, וכמהלך שיאפשר לרבין לשוב בעתיד לקדמת הזירה הפוליטית{{הערה|{{דבר||ההתמודדות שנמנעה במפלגת העבודה|1977/04/10|00901}}}}.
| |||