הסניגוריה הציבורית – הבדלי גרסאות

טרם הקמת הסניגוריה הציבורית, מרבית הנאשמים במשפטים פליליים לא היו מיוצגים על ידי [[עורך דין]]. במקרים מעטים בהם הואשם אדם חסר אמצעים בפשע חמור, מונה לנאשם "סניגור ממונה", ולא תמיד הייתה איכות הייצוג נאותה. על רקע זה, מינה שר המשפטים בשנות השמונים ועדת בדיקה בנושא הסיועה[[סיוע משפטי|סיוע המשפטי]] הפלילי, שבראשה עמד שופט בית המשפט העליון בדימוס [[דוד בכור]]. ועדה זו מתחה ביקורת קשה על תופעת היעדר הייצוג ועל כך שלא הייתה קיימת באותה עת כל מסגרת מקצועית לפיקוח על איכות הסיוע המשפטי הניתן במשפטים פליליים. הוועדה קראה לשינוי שיטת הסיוע המשפטי בישראל והציעה מעבר לשיטה של סניגוריה ציבורית. באותן שנים נמתחה ביקורת גם בפסיקת [[בית המשפט העליון]] על היעדרם של אמצעים הולמים למתן ייצוג לנאשמים מחוסרי אמצעים{{הערה|1=ראו, למשל, בש"פ 353/87 '''מדינת ישראל נ' אפרגן''', פ"ד מא(4) 147, וכן ע"פ 134/89 '''אברג'יל נ' מדינת ישראל''', פ"ד מד(4) 203.}}.