ארנונה – הבדלי גרסאות

שיעור הארנונה הממוצע המוטל על [[עסק]]ים גבוה בהרבה מהשיעור המוטל על [[מגורים]], לדוגמה: פי 5.3 ב[[תל אביב]], פי 4.5 ב[[ירושלים]], ופי 4 ב[[גבעתיים]] וב[[בני ברק]] (נתוני [[2011]]){{הערה|{{TheMarker1TheMarker|נמרוד בוסו|ירושלים היא העיר בעלת הארנונה היקרה ביותר למגורים ולעסקים|1.2101840|20 באוגוסט 2013}}}}. היות שעסקים צורכים שירותים עירוניים מצומצמים (בעיקר [[פינוי אשפה]], בהשוואה לפינוי אשפה, שירותי [[חינוך]], [[רווחה]], [[תרבות]] ו[[תמיכות]] שונות שנצרכים על ידי תושבים (שאף זוכים להנחות ניכרות על בסיס מצב כלכלי ומספר נפשות במשפחה), התוצאה היא שהארנונה מעסקים [[סבסוד|מסבסדת]] את השירותים העירוניים שמקבלים התושבים. על פי הערכות [[משרד האוצר]], כדי ש[[רשות מקומית]] תגיע לאיזון [[תקציב]]י, היחס בין שטח בנוי למגורים לשטח מסחר/תעשייה צריך לעמוד על 55:45{{הערה|{{TheMarker1TheMarker|נמרוד בוסו|רשימת קריאה|markerweek/1.2886583|18 במרץ 2016}}}}. בדיקה שנערכה ב־[[2016]] הראתה כי למעט יישובים בודדים באשכול סוציו-אקונומי גבוה, בנייה למגורים מובילה לגרעונות במאזני הרשויות (מאחר ששיעור הארנונה בפועל אינו מכסה את ההוצאות העירוניות פר-תושב), בשיעור העולה ככל שהמדד הסוציו-אקונומי של הרשות נמוך יותר, בעוד בנייה למסחר ועסקים מובילה לשיפור במאזנים. מאפיין זה מוביל להתנגדויות לתוכניות בנייה למגורים גדולות מצד רשויות שונות{{הערה|{{כלכליסט|אמיתי גזית|הרשויות משלמות את מחיר תנופת הבנייה|3697651|12 בספטמבר 2016}}}}. שיעור הארנונה הגבוה המוטל על עסקים הופך את גובה הארנונה (המשתנה בין רשויות שונות, ונתון ל[[מיקוח]] מול ראשי הרשות) לשיקול משמעותי בהחלטה של חברות גדולות היכן למקם את משרדיהם, משיקולי חסכון כספי. על רקע זה נוצר מאבק בין רשויות עירוניות (להם אוכלוסייה רבה) לרשויות אזוריות (בהם אוכלוסייה מצומצמת) שהקימו אזורי תעשייה ומסחר בשטחם, וניסו למשוך חברות לשטחם באמצעות שיעור ארנונה מופחת (שיעור שהיה די בו בשל כמות תושבים נמוכה ברשות), כדוגמת מתחם ה[[איירפורט סיטי]] שמשך חברות מערי [[גוש דן]]{{הערה|{{גלובס|שלומית צור|עושק הארנונה: כך חולבות העיריות את העסקים|1000875246|26 באוגוסט 2013}}}}.