חקיקה למפרע – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ קישורים פנימיים |
מ הוספת קישור לאליעזר זנדברג |
||
שורה 10:
גם חקיקה רטרוספקטיבית שעניינה [[משפט פרוצדורלי|הוראות דיוניות]], להבדיל מהוראות מהותיות, נחשבת בעייתית פחות, כפי שקבע השופט זילברג בפרשת כהן: "לגבי חוק פרוצסואלי, המשנה את '''דרכי הדין''' של בית המשפט, ההנחה היא כי הוא פועל למפרע, זאת אומרת: מחייב את בתי המשפט לנהוג על-פיו גם כלפי עניינים שכבר הוחל בהם '''לפני''' צאת החוק החדש... הטעם הוא כי הפרוצדורה אינה עניינו '''האישי''' של המתדיין; היא, כביכול, עניינו וקניינו של בית המשפט, ולכן מששונתה צורתה על ידי המחוקק, יפעל השינוי גם כלפי אלה שהחלו להתדיין לפני חול השינוי".{{הערה|1=ע"א 239/53 '''אהרן כהן ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל''', פ"ד ח 4, עמ' 16-17 (ההדגשות במקור)}}
בשנת [[1992]] נזקקה ממשלת ישראל לחוק תשריר. בעקבות פסק דין של [[בית המשפט העליון]]{{הערה|1=ע"א 474/89 '''ד"ר עודד קריב נ' רשות השידור''', פ"ד מו(3) 374.}}, שבו נפסק כי סכום [[אגרת הרדיו והטלוויזיה]] שגבתה [[רשות השידור]] מתושבי המדינה היה מופרז, בניגוד לחוק, במשך שנים אחדות, נתבקש שרשות השידור תחזיר לציבור את הסכומים המופרזים שגבתה. כדי להימנע מכך, נתקבל בכנסת חוק רשות השידור (אישור תקפן של אגרות רדיו וטלוויזיה), התשנ"ג-1992{{כ}}{{הערה|1=ה"ח התשנ"ב 2142 מיום 9.9.92, ס"ח 1403 מיום 28.10.92.}}. חוק תשריר זה, שהוצע על ידי הממשלה, נתן תוקף למפרע, משנת [[1985]] עד שנת 1992, לגובה האגרה כפי שנגבה בפועל. בעקבות זאת, נדרש [[בג"ץ]] להכריע בשאלת חוקתיותו של חוק רטרוספקטיבי זה. בית המשפט קבע כי האינטרס הציבורי מצדיק את האישור למפרע של גובה האגרה, כי אם לא כן, הרשות תקרוס. יחד עם זאת, ביטל את ההוראה המאפשרת גביית [[קנס|קנסות]] על פיגורים בתשלום{{הערה|1=בג"ץ 4562/92 '''[[אליעזר זנדברג]] נ' רשות השידור ואח'''', פ"ד נ(2) 793}}.
במקרה אחר, עתר [[אריה דרעי]] שהיה מועמד לראשות [[עיריית ירושלים]] ל[[בית משפט לעניינים מינהליים|בית המשפט לעניינים מינהליים]], בדרישה להורות ל[[ועדת הבחירות המרכזית|מנהל הבחירות]] לאפשר לו להתמודד ב[[הבחירות לרשויות המקומיות בישראל|בחירות]] חרף העובדה שריצה עונש של [[מאסר]] בפועל. אותו מועמד סיים לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו 6 שנים ו-3 חודשים לפני הבחירות. בעת שהחל לרצות את עונשו קבע [[חוק הרשויות המקומיות (בחירות)]] כי אדם שריצה עונש מאסר יוכל להתמודד בבחירות רק 6 שנים לאחר סיום ריצוי עונש המאסר. במהלך מאסרו שונה החוק, ו[[תקופת צינון|תקופת הצינון]] עלתה ל-7 שנים. העותר טען כי מדובר בהוראה שפגעה למפרע בזכותו להיבחר. בית המשפט דחה את טענותיו, וקבע שאין מדובר בהוראה עונשית, כי אם בקביעת תנאי כשירות, שנקודת הזמן הקובעת לגביו היא מועד סיום המאסר ולא מועד מתן גזר הדין.{{הערה|1=[http://info1.court.gov.il/Prod03/ManamHTML5.nsf/587D549871A34893422574D60065C496/$FILE/17B5745E044E0FFA422574D6001EDD2A.html?OpenElement עת"מ (י-ם) 8774/08 '''אריה דרעי נ' מנהל הבחירות לעיריית ירושלים'''] (טרם פורסם)}}
| |||