לומינול – הבדלי גרסאות

לומינול הינו [[חומר אורגני]], העשוי מ8 אטומי פחמן, 7 אטומי [[מימן]], 3 אטומי [[חנקן]] ו2 אטומי [[חמצן]]. הנוסחה המדעית שלו היא : C8H7N3O2.<ref name=":0">{{קישור כללי|כתובת=https://www.google.co.il/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=1&cad=rja&uact=8&ved=0ahUKEwjujc2d5rrTAhVQZ1AKHUnlDWsQFgggMAA&url=http%3A%2F%2Ftelem-pub.openu.ac.il%2Fusers%2Fingrime%2FMUTAVMaagarPaailoiot%2FFile%2520Activities%2Fluminal.doc&usg=AFQjCNHqCSMXODNsZk5LSKAwwZSAi-KIqw&sig2=lRjQCHB8Nij5Hhc6Y3oNqA|הכותב=|כותרת=בדיקת לומינול – איך זה עובד?|אתר=|תאריך=}}</ref> בחומר זה משתמשים בזיהוי פלילי כיוון שהוא מגיב [[ברזל|לברזל]] הנמצא [[תא דם אדום|בתאי הדם האדומים]] בגופנו. המגע עם הדם גורם לראקציה כימית המייצרת [[פלואורסצנציה|פלואורסנציה]]. הלומינול מגיב לברזל, [[נחושת]] ו[[ציאניד]]. החוקרים שופכים את הלומינול בזירה החשודה .במידה ונוצר אור כנראה יש דם בזירה החשודה ,כיוון שבתוך תאי הדם האדומים יש את ה[[מיוגלובין]] המכיל ברזל. לעיתים בזירות רצח הרוצח (או אדם אחר בעל אינטרס) יכול לנסות להעלים ראיות כאשר הוא משתמש בחומרי ניקוי חריפים המעלימים את שאריות הדם. גם לאחר שנים רבות הלומינול יכול לזהות האם יש דם באזור נתון.<ref name=":1">{{קישור כללי|כתובת=http://howworksis.com/iw/pages/1508157-|הכותב=|כותרת=איך עובד לומינול|אתר=|תאריך=תאריך 11במאי 2016}}</ref>

בבדיקת לומינול , החוקרים מערבבים את החומר עם [[מימן על-חמצני|מי חמצן]] (H2O2) באזור החשוד .שני החומרים האלה הם "השחקנים הראשים" בתהליך. בתוך תאי הדם יש המוגלובין המכיל ברזל. מי החמצן משמשים כזרז . כאשר מי החמצן, הלומינול והברזל מתערבבים, נוצרת [[ריאקציה כימית|ראקציה כימית]] שבה מולקולות שאינן יציבות משחררות אנרגיה בצורת אור. לפי ניתוח זמן התאורה החוקרים יכולים לדעת האם יש דם בזירת הרצח.<ref name=":0" /><ref name=":1" />

# הלומינול מגיב גם לנחושת, אקונומיקה וציאניד. לכן, רק לאחר בדיקה של משך זמן התאורה שנוצרה בעקבות הראקציה, ניתן לדעת האם באמת היה דם בזירה, או שמדובר בחומר אחר.<ref name=":0" />

2. הלומינול איננו מפענח את החקירה ,אלא רק חושף עקבות בעזרת אור בוהק; הלומינול עוזר רק בתחילת החקירה ואפשר להסיק ממנו רק את מיקום הדם אבל הוא יכול להרוס את הדנ"א.<ref name=":0" />

בשנת 1928, כימאי גרמני בשם אלברט זיגפריד הגביר את ההארה (ניתן להגיד שההארה תמיד הייתה אבל הלומינול הגביר אותה) של הלומינול באמצעות ערבובו בתמיסה אל-קלית של מי חמצן. לאחר מכן בשנת 1936, קארל גלאו וקארל פפנאסטיל מ[[אוניברסיטת טקסס A&M]] אישרו כי הגברת ההארה מתקיימת בנוכחות המטין המרכיב של הדם. בשנת 1937, המדען הגרמני בעל ההכשרה המשפטית וואלטר ספשט עשה מחקרים מקיפים על הלומינול . בשנת 1939, כמה פתולוגים בסן פרנסיסקו (פרדריק פרוסצ'ר ו-א.מ. מודי) עשו שלוש תצפיות חשובות לגבי לומינול שקבעו את תכונותיו: התצפית הראשונה בדקה על איזה שטח הלומינול מצליח למצוא דם. התצפית השנייה בדקה האם הלומינול מצליח למצוא יותר טוב דם טרי או דם יבש. ולבסוף, התצפית השלישית בדקה האם הלומינול יכול לזהות דם (טרי או יבש) אשר רוסס כבר בלומינול ,כלומר האם הדם יזרח שוב ושוב על אף שרוסס כבר .<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://science.howstuffworks.com/luminol2.htm|הכותב=T.Harris|כותרת=How Luminol Works|אתר=|תאריך=}}</ref>

חקירת [[זירת פשע|זירות פשע]], מבוססת על הרעיון ששום דבר לא נעלם ללא עקבות. הדבר נכון במיוחד לגבי קורבנות פשעים אלימים. רוצח יכול להשליך את הגופה של הקורבן ולנגב את הדם, אבל על פי רוב כמה ראיות יישארו (אלא במקרים של שימוש ב[[כימיקל|כימיקלים]] לניקוי "כבד"). חלקיקי דם זעירים ייאחזו במרבית המשטחים במשך שנים על גבי שנים, מבלי שמישהו ידע שהם שם. כאן תפקידו המיוחד של הלומינול: הוא מגלה את הדם אשר נשאר על המשטחים, ולאחר שהדם התגלה, לעתים קרובות החוקרים יכולים לזהות למי הוא היה שייך באמצעות [[חקירה פלילית|חקירה]] קצרה.<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://science.howstuffworks.com/luminol1.htm|הכותב=|כותרת=T.Harris ,How Luminol Works|אתר=|תאריך=}}</ref>