יצירות בלתי גמורות במוזיקה – הבדלי גרסאות

* היצירה האחרונה שכתב ובעקבות מותו לא הספיק להשלימה: [[אמנות הפוגה]] ([[גרמנית]]: ''Die Kunst der Fuge'', מספר קטלוגי [[BWV]]1080). בדומה ליצירותיו [[וריאציות גולדברג]] ו[[המנחה המוזיקלית]] היצירה היא מחקר ב[[קונטרפונקט]], ומקיפה את מגוון האפשרויות ב[[הולכת קולות]] ובמהלכים ב[[הרמוניה טונלית פונקציונלית|הרמוניה]] על [[נושא (מוזיקה)|נושא]] קבוע. היצירה מורכבת מארבעה [[קאנון (תאוריית המוזיקה)|קאנונים]] בעלי מאפיינים שונים, וארבע עשרה [[פוגה|פוגות]] במורכבות עולה, מהקונטרפונקטוס (פוגה) הראשונה והפשוטה ועד הפוגה הארבע עשרה שלא הספיק להשלים. בביצוע מקובל להפסיק הנגינה, על אף העובדה שהמשפט המוזיקלי לא מגיע למיצוי ונקטע בפתאומיות, כמו כן מלחינים ומבצעים שונים השלימו למיטב הבנתם סיום ליצירה.

מספר יצירות בלתי גמורות נוספות של המלחין ל[[עוגב]], הן הפנטסיה בדו מז'ור, BWV 571 ומספר [[פרלוד|פרולודים]] על [[כוראל|כוראלים]]ים שונים, BWV 753 ,BWV 764 וכמה ריקודים (ככל הנראה [[סוויטה|סוויטות]] חלקיות) ל[[צ'מבלו]].

[[פרנץ שוברט|פרנץ פטר שוברט]] הותיר אחריו [[סונאטה|סונאטות]], [[ליד|לידר]]ר ויצירות אחרות, שלא השלים, מסיבות שונות (שוברט נהג לנטוש יצירות באמצע ולעבור למשהו חדש, שמשך את לבו יותר):

* הסונאטה ל[[פסנתר]] "אלגרו בפה [[דיאז]]" ([[אנגלית]]: ''Allegro in f-sharp for piano''), מספר קטלוגי D.571. שוברט לא סיים סונאטה זו, ולמעשה נמצא רק פרק אחד, שגם הוא לא הושלם. [[אריה ורדי]] קיבל עליו להשלימו ברוחו של שוברט.

* השמיניה ''Gesang der Geister über den Wassern'', מספר קטלוגי D.704, מיועד לקולות גבריים.

המלחין ה[[פינלנד|פיני]] [[יאן סיבליוס]] הותיר לא גמורה את [[סימפוניה]] מס' 8 שלו. ב-[[1945]] שרף סיבליוס את דפיה ולא נותר ממנה זכר עד היום. זו נותרה אחת התעלומות הגדולות של [[המאה ה-20]]. הוא סירב לדון בעניין עם [[עיתונאי|עיתונאים]]ם, אך משיחות עם חבריו התברר, שהמנגינה עדיין מנוגנת בראשו וכי הוא התכוון להתחיל לכתוב אותה מחדש, אך המנגינה מתה עמו ב-[[1957]].

המלחין [[ג'אקומו פוצ'יני]] לא הספיק להשלים האופרה האחרונה פרי עטו [[טורנדוט]]. פוצ'יני השלים את שתי המערכות הראשונות במלואן ומהמערכה השלישית והאחרונה, עליה עמל כשנה לפני מותו מבלי להתרצות מן התוצאה, הספיק להלחין עד [[סצנה|תמונת]] מותה של ליו. בנוסף לגוף היצירה החסרה הותיר אחריו 36 דפי טיוטה לסיום של האופרה. בין היתר הכיל כתב היד לחן לקול ולפסנתר (ליווי והרמוניה), "תקצירי יצירות"{{הערה|Puccini's 'Turandot': the end of the great tradition, '''William Ashbrook & Harold Powers''', Princeton University Press, 1991. {{ISBN|0-691-02712-9}}}} הכוללים תפקידי הקולות (המושרים) ושתים עד ארבע [[חמשה|חמשות]] ליווי והערות תזמור חלקיות, אך טיוטות אלה לא כללו את כל החלקים הנותרים בשתי התמונות האחרונות ביצירה, לפי ה[[ליברית]]. פוצ'יני הגוסס מ[[סרטן הגרון]] ביקש מידידו המנצח [[ארטורו טוסקניני]] "אל תניח לטורנדוט שלי למות"{{הערה|Puccini: a Critical Biography, '''Mosco Carner''' London: Gerald Duckworth, 1958}} והנחה בכתובים למסור למלחין [[ריקארדו זאנדונַי]] את העבודה להשלמת החסר, אך אמרגנו של פוצ'יני המנוח העדיף את [[פרנקו אלפאנו]], בשל מאפיינים טכניים כגודל והרכב התזמורת{{הערה|http://www.concertoperaboston.org/turandot2009.html}}, הדומים לאופרה "אגדת סאקונטאלה" מאת אלפאנו שבוצעה בבכורה ב-[[1921]]. אלפאנו נדרש לשכתב את גרסתו הראשונה לאחר התערבותו של המלחין [[טיטו ריקורדי]], שביקורתו את עבודתו של אלפאנו נבעה אולי מתסכול, משום שלא נבחר למשימת ההשלמה בעצמו. טוסקניני דרש שכתוב ולבסוף נאלץ אלפאנו להסיר חלקים חסרים בליברית המקורית שהשלים בכוחות עצמו, אף כי פו'ציני עצמו עמד על חסרונם מבלי שהספיק להשלים החסר, ובנוסף אולץ לקצץ קטעים מתפקיד אדאמי, כיוון שפוצ'יני החסיר כל הוראה לגבי חלקים אלה בליברית שלו. לבסוף לאחר עריכתו של טוסקניני קוצרה גם גרסתו השנייה של אלפאנו בשלש דקות. בבכורת האופרה ב[[לה סקאלה]], ב-[[25 באפריל]] [[1926]], כחמישה חודשים לאחר מותו של פוצ'יני, עצר טוסקניני בתמונת מותה של ליו, באמצע המערכה האחרונה ופנה לקהל בהסבר קצר, שזו הנקודה שבה מת המלחין (מספר גרסאות שונות של "הציטוט המדויק" תועדו בתקשורת הכתובה ובביוגרפיות). המסך ירד על הבמה והאופרה נותרה חסרה. בהמשך העונה בוצעה האופרה בגרסתו הערוכה של אלפאנו על ידי טוסקניני ומנצחים נוספים והתקבעה כגרסה הרשמית של האופרה. ב-[[1990]] הוקלטה לראשונה האופרה בגרסתו המקורית הראשונה של אלפאנו על ידי האופרה הסקוטית. כמו כן נכתבו גרסאות, שהסתמכו על הטיוטות בכתב ידו של פוצ'יני, אחת של [[ג'נט מגוויר]] ב[[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות ה-80]] (מעולם לא בוצעה) ושנייה של [[לוצ'אנו בריו]], שיצאה לאור ב-[[2001]], בוצעה מספר פעמים אך קיבלה תגובות מעורבות עקב טביעת אצבעו האישית של בריו, שניכרה בהרחבת סגנון ההלחנה.

המלחין ה[[אוסטריה|אוסטרי]] [[גוסטב מאהלר]] לא הספיק להשלים את "סימפונייה מס' 10", יצירתו האחרונה אשר הלחין בשנים [[1910]]-[[1911]], והותיר אותה כטיוטה ולא ניתנת להצגה לפני קהל. לאחר מותו נעשו מספר צעדים מצד [[מוזיקולוג|מוזיקולוגים]]ים רבים בעולם להשלים את היצירה, ואכן ישנן מספר גרסאות לה כיום, ביניהן של [[ארנסט קרנק]], [[ברונו ולטר]] ו[[ליאונרד ברנשטיין]]. הגרסה המקובלת לביצוע כיום היא של המוזיקולוג ה[[בריטי]] [[דריק קוק]].