פסק דין באק נגד בל – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ קו מפריד בטווח מספרים
שורה 57:
===הפסיקה===
הכרעת השופטים התקבלה ברוב של שבעה נגד אחד, והיא נתנה את האישור לעקר את קארי בכפייה. השופט היחידי שלא תמך בעיקורה של באק ובאישור סופי של חוק העיקור היה פירס באטלר (Pierce Butler), אך הוא לא נימק את החלטתו. פסק הדין היה קצר, קשוח ונהיר{{הערה|Buck v. Bell. 1927. 274 U.S 200}}:
{{ציטוטון|מרכאות=כן|ראינו לא פעם אחת שטובת הציבור עלולה לעלות בחייהם של אזרחינו הטובים ביותר. מוזר יהיה אם לא נוכל לדרוש מאלו שכבר ינקו מחוזקה של האומה להקריב קורבן מועט יותר, שלעיתים אף אינו נתפס ככזה בעיני המעורבים בעניין, על מנת למנוע את הצפתנו במחוסרי יכולת. עדיף יהיה לכל העולם שבמקום שנחכה להוצאתם להורג של הצאצאים הפושעים המנוונים, או במקום שנאפשר להם לגווע ברעב בשל איוולתם, שהחברה תמנע מאלה שאינם כשירים להעמיד צאצאים דומים להם [...] שלושה דורות של אימבצילים הם די והותר.}}
 
בית המשפט קבע כי במקרים מסוימים ניתן לקדם את טובת הכלל על ידי עיקור האנשים ה"פגומים מבחינה מנטאלית", ולכן יש לבצע את העיקורים. במקרים כאלה, טובת הכלל אף גוברת על זכותו של היחיד להביא ילדים לעולם. אנשים אלו אינם יכולים להשתחרר כמו שהם מן המוסד, מכיוון שהם מהווים מטרד לחברה וסכנה לעצמם, אך עיקורם מאפשר את שחרורם נטול הסכנות, ואפילו ייתכן שיהיו תועלת לחברה. העיקרון המנחה פה הוא האמונה בכך שתכונות מנטאליות ושכליות הן מורשות, וללא אמונה זו, שהתבססה על המדע דאז, הטיעונים בעד עיקור כפוי היו בטלים. אף שהולמס פסק כי העיקור הכפוי אינו סותר את התיקונים ה-8 וה-14 לחוקה, הוא גם קבע פרוצדורה מסוימת שעל פיה העיקור חייב להתבצע, והוא חייב את המוסדות לאפשר לחולה להיות נוכח בשימוע של עצמו, אם ירצה בכך.
שורה 64:
בעקבות פסק הדין, קארי עוקרה בניגוד לרצונה על ידי [[כריתת חצוצרות הרחם|כריתת חצוצרות הרחם (סלפינג'קטומיה)]] (Salpingectomy) (אחרי ניתוח זה אי אפשר להשתיל חצוצרות חדשות לרחם ולמעשה הוא בלתי הפיך). גם אחותה הקטנה, דוריס, עוקרה בכפייה שנה מאוחר יותר, באותה דרך של ניתוח סלפינג'קטומיה. כדי שלא תדע את האמת המרה והמצערת, לדוריס נמסר שהיא עוברת ניתוח ל[[אפנדקטומיה|כריתת תוספתן]] ורק שנים מאוחר יותר, לאחר ניסיונות מרובים להביא ילדים לעולם ולאחר טיפולי פוריות ארוכים, היא גילתה את האמת, ושלמעשה היה זה ניתוח לכריתת החצוצרות שברחמה. [[סטיבן ג'יי גולד]] מתאר את העצב והכאב הנורא של דוריס, שחלומה להוליד ילדים נקטע, ושעל פי אמות המידה של היום בכלל לא הייתה נחשבת למפגרת בשכלה.{{הערה|סטיבן, ג'יי גולד, אין מידה לאדם, מאנגלית" ד"ר עמוס כרמל, דביר הוצאת לאור בע"מ, 1992, עמ' 365-366}}
 
עיני מדינות רבות בארצות הברית היו נשואות לבית המשפט העליון, ומשנמסר הדין אימצו מדינות אלו חוקי עיקור כפוי. פסק הדין של הולמס היה תנופה אדירה להמשך העיקורים הלא רצויים, והשנים שלאחר מכן היוו את "תור הזהב" של האאוגניקה השלילית. בסך הכול 29 מדינות בארצות הברית אימצו את החוקים האלה. מאז משפט "באק נגד בל" ועד [[1940]], בוצעו בארצות הברית 35,878 עיקורים כפויים, של נשים ואף של גברים כאחד. לפני כן (לפני הסדרת חוק העיקור) בין השנים [[1907]]-[[1925]], עוקרו בארצות הברית 6,244 חוסים במוסדות לרפי שכל, וזאת כמובן בניגוד לרצונם. זוהי עלייה של יותר מפי חמש.
 
מדיניות העיקור הכפוי שהפכה למקובלת בארצות הברית נדדה במהירות אל מעבר לגבולותיה. במהלך שנות השלושים [[קנדה]], [[פינלנד]], [[נורווגיה]], [[שוודיה]], [[אסטוניה]], [[איסלנד]] ו[[גרמניה]] אימצו מאפיינים של מדיניות זו. בגרמניה מדיניות של עיקור בכפייה הייתה פעילה גם לפני עליית [[אדולף היטלר|היטלר]] לשלטון, אך תחתיו אומצו הנימוקים האמריקאים לאאוגניקה שלילית והם הונחו כבסיס חוקי לתוכניות [[אותנזיה]] ולתוכניות טיהור והשמדה.