הבדלים בין גרסאות בדף "הטורקמנים בארץ ישראל"

מ
קישורים פנימיים
מ (סדר בפרק קישורים חיצוניים (בוט סדר הפרקים))
מ (קישורים פנימיים)
===מלחמת העצמאות===
* '''עזיבת תושבי צפון השרון'''. אחרי מהומות שאירעו ב[[יפו]] ו[[תל אביב-יפו|תל אביב]], נערך ניסיון באוגוסט [[1947]] ליצור [[חוזה|ברית]] שלום בין היהודים, הערבים והטורקמנים באזור. פגישה התקיימה ביום [[29 באוגוסט]] 1947 ובה דובר על הרצון של היהודים והערבים, לשמור על המשך היחסים הטובים. נבחרה [[ועדה]] שמטרתה ליישב כל [[סכסוך]] רציני בין יהודים וערבים בסביבה. אולם הסיכומים לא יושמו, ובעקבות אירוע ירי ביום [[10 בדצמבר]] 1947, שבו שומר יהודי מ[[כפר גליקסון]], ירה והרג ערבי מכפר קרע, החל תהליך [[הסתה]] בכפר קרע. אנשי כפר קרע קנו נשק, והחלו עימותים באזור בין יהודים וערבים. עם הידרדרות המצב הביטחוני והכלכלי באזור, עוד לפני הקרבות ב-[[1948]], עקרו הטורקמנים מאזור צפון השרון ועברו אל בקה אל-גרבייה. לאחר מכן הם עברו אל [[הגדה המערבית]] ועבר הירדן, ורק מיעוטם נשאר בתחומי מדינת ישראל.{{הערה|חיים ג'יבלי, תורכמאנים ויהודים בצפון א"י בתקופת המנדט: שכנות בצל סכסוך, עבודת גמר המוגשת כמילוי חלק מהדרישות לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה", אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודי ארץ ישראל, עמודים 74-72, יוני 2004}}
* '''עזיבת הכפר קירה'''. תושבי הכפרים הטורקמנים בעמק יזרעאל, חכרו את אדמותיהם מגורמי התיישבות יהודיים. [[יוסף ויץ]], שהיה ממונה על רכישת קרקע והקמת יישובים חדשים, הבין כי תנאי המלחמה וה[[אנרכיה]] ששררו בתחילת 1948, עשויים לאפשר את פינוי האריסים והשתלטות על קרקעות אלה. ויץ ניסה לקבל ממטה "[[ההגנה]]" הסכמה עקרונית לנישול האריסים, ומשנכשל בכך, אירגן [[גירוש]]ים אחדים תוך ניצול קשריו האישיים ביישובים וביחידות ההגנה המקומיות. ב-[[11 במרס]] 1948 נרצחו שני חברי קיבוץ הזורע, ועל פי הנחייתו של ויץ, יהודה בשן מ[[יקנעם (מושבה)|יקנעם]] סיפר לתושבי קירה כי יש בהזורע כעס רב וייעץ להם לנטוש את המקום. מיד לאחר הנטישה, חברי הזורע עלו ליישוב קירה ופירקו את הגגות והקירות של ה[[מערה|מערות]] וה[[חושה|חושות]] שבהן התגוררו האריסים.{{הערה|'''[[בני מוריס]], ''', [[לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947 1947–1949]]''', [[הוצאת ספרים עם עובד בע"מ]], עמודים 85-83, תל אביב, 1991}}
* '''[[קרב משמר העמק]]'''. קיבוץ משמר העמק נמצא על כביש [[חיפה]] - [[ג'נין]], והיה מוקף בכפרים ערביים וטורקמנים. היישוב חלש על ציר [[ואדי מילק]], דרכו עברה התחבורה היהודית לצפון הארץ. [[קאוקג'י]] שפיקד על [[צבא ההצלה]] שתוגבר בלוחמים מהאזור , פתח בהתקפה על משמר העמק ב-[[4 באפריל]] 1948, במטרה לכבוש את היישוב ולחבור לכוחות הערביים בחיפה. גם טורקמנים הצטרפו לכנופיות הערביות שנלחמו עם קאוקג'י כנגד משמר העמק.{{הערה|זאב וילנאי, טורקמנים, בתוך: אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עמוד 8065, הוצאת אריאל, תל אביב, 1980}} המערכה נמשכה עשרה ימים והסתיימה בתבוסה של קאוקג'י. יחידות של ההגנה וה[[פלמ"ח]] ערכו התקפות נגד על כל הכפרים שהקיפו את הקיבוץ. מרבית התושבים נמלטו עוד לפני ההתקפות או בעיצומן. הכפרים שנכבשו כללו את יישובי הטורקמנים שבסביבה: אבו שושה, אבו זריק, מנסי, נע'נע'יה. מעט התושבים שנותרו בכפרים גורשו לעבר ג'נין, ובתי הכפרים נהרסו לחלוטין במהלך הקרבות ומיד לאחריהן.{{הערה|בני מוריס, '''לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947 1947–1949''', הוצאת ספרים עם עובד בע"מ, עמודים 164-160, תל אביב, 1991}}
* '''סיום התיישבות הטורקמנים'''. מרבית הטורקמנים נמלטו אל הגדה המערבית, עבר הירדן וסוריה, ונטמעו בקרב אוכלוסיית הפליטים הפלסטינים. בעבר הירדן, ב[[הרי הגלעד]], שוכן הכפר רומאן שתושביו הם טורקמנים. ברמת הגולן ישבו טורקמנים רבים, עד כיבושה בשנת [[1967]] בידי [[צבא הגנה לישראל]]. זכר לטורקמנים נותר במספר אתרים: חורבת "א-תורכמן" בהרי ירושלים, סמוך לכביש [[מבוא ביתר]] - [[עמק האלה]] ; חורבה בשם תורכמניה בפטרה ; מעבר על [[נהר הירדן]] שנקרא: "מח'אדת א-תורכמניה" שמשמעותו - מעבר התורכמנית.{{הערה|זאב וילנאי, טורקמנים, בתוך: אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עמוד 8065, הוצאת אריאל, תל אביב, 1980}}